יומן מלחמה (199)
היום זה היום השני שאני לוקח חצי כדור הרגעה, כדי להכיל את המציאות הבלתי ניתנת עוד להכלה הזאת. זו תופעה נדירה אצלי. אני מעדיף לחיות ערני, דרוך, פתוח ופיכח מול המציאות. אבל ישנם רגעים שבהם אני מוכרח למסך קצת את עצמי מפני המאורעות, מפני שאינני יכול לעמוד מולם עוד, והדרך היחידה לשמור בה על בריאותי מול מציאות חולה היא חצי כדור הרגעה.
אתמול זה נבע כאשר ירדו לעומק הכרתי התמונות של ד"ר אלאא א-נג'אר, שאיבדה תשעה מילדיה בתקיפה בחאן יונס שמיוחסת לצה"ל, בזמן שהייתה בבית החולים. בעלה הרופא נפצע קשה, ילד נוסף שרד אבל נפצע .צה"ל בתחילה שתק, אחרי כן טען שנבדקת טענה על פגיעה בבלתי מעורבים, ולבסוף יצא בהכחשה שמדובר בקורבנות מהפצצה של צה"ל. אני לא יכולתי לשאת את זה.
היום לקחתי חצי כדור אחרי הפליק-פלאק הסדיסטי של ראש ממשלת ישראל, שאמר בסרטון שהפיץ ברשתות החברתיות ש"אני מקווה מאוד שנוכל לבשר משהו בעניין הזה (עסקת חטופים – א"ש) היום, ואם לא היום, מחר ", ואחרי הסערה שחוללו דבריו בקרב הציבור בכלל ומשפחות החטופים בפרט תיקן את אמירתו, לפיה "הכוונה לא הייתה קונקרטית להיום או מחר, אלא למאמצים להשגת עסקה."
המשפט הזה, "ואם לא היום מחר", מין הבטחה נואלת מפיו של אדם, שהמינימום שאפשר לטעון לגביו זה שהוא חסר אמפטיה לזולת לחלוטין, והמקסימום שאפשר לטעון לגביו זה שהוא מפיק הנאה מסבלו של הזולת, נשמע לי מוכר. ואז מיד קלטתי מִניין. משיר ההבטחה הכוזבת "מחר", שכתבה והלחינה נעמי שמר ז"ל ללהקת הנח"ל:
"מחר אולי נפליגה בספינות/ מחוף אילת עד חוף שנהב/ ועל המשחתות הישנות/ יטעינו תפוחי זהב// כל זה אינו משל ולא חלום/ זה נכון כאור בצהריים/ כל זה יבוא מחר אם לא היום/ ואם לא מחר אז מחרתיים.// מחר אולי בכל המשעולים/ ארי בעדר צאן ינהג/ מחר יכו באלף ענבלים/ המון פעמונים של חג/ כל זה אינו משל ולא חלום// מחר יקומו אלף שיכונים
ושיר יעוף במרפסות/ ושלל כלניות וצבעונים/ יעלו מתוך ההריסות//כל זה אינו משל ולא חלום…// מחר כשהצבא יפשוט מדיו/ ליבנו יעבור לדום/ מחר כל איש יבנה בשתי ידיו/ את מה שהוא חלם היום// כל זה אינו משל ולא חלום".
השיר הזה, אחד מנכסי צאן הברזל של התרבות העברית, הוא שיר כוזב, המוֹכֵר לנו כזב לאומני ורומנטי. הוא מבטיח תקווה, שגם אם היא מתרחקת בזמן בוא-תבוא, ובחזון התקווה המיוחל 'ארי בעדר צאן ינהג', ותהיה תקומה ותנופה של שיכון, ופריחה תעלה מן ההריסות, ומדגיש שכל זה אינו משל ולא חלום, והצבא יפשוט מדיו ואז יוכל כל אדם לבנות 'את מה שהוא חלם היום.'
מוטיב ההבטחה הכוזבת הזה שזור ברבים מפזמוני התרבות העברית, דווקא באלה המושרים, למרבה הזוועה, על ידי הלהקות הצבאיות. ב"מלכות החרמון", למשל (מלים יובב כץ, לחן אפי נצר), מסיים הפזמונאי בהבטחה הנואלת: "אך את לא נמצאתי לידי/ורק המקלע לצידי/נשבעתי אבנה לך ארמון/ארמון במלכות החרמון", וזה בסיומו של קרב לכיבוש החרמון, המתואר ברומנטיות עולצת כמין התפרצות "בהורה סוערת/אל פסגת החרמון הזוהרת".
מול פזמוני הכזב של הלהקות הצבאיות העמידה יונה וולך ז"ל את פזמונה הנורא (לחן: שמעון גלבץ), "החיילים יצאו לדרך" (שפורסם כשיר בספרה "אור פרא" בהוצאת איכות בשנת 1983, בעריכתו של דרור גרין), שבו היא מנפצת את הבטחות הכזב של פזמוני המלחמה: "החיילים יצאו לדרך/ הם הלכו לשום מקום/באותו מקום בערך/מחכה דבר מה איום//החיילים יצאו לנצח/הם יצאו לפי פקודה/שואלים כאן מה זה רצח/והחופש אבדה.//
החיילים באים מלמעלה/ מן העבר השמימי/ הם תמיד הולכים לי הלאה/ אל הקבר הגשמי// הם תמיד הולכים אחורה/ הם באים לי עם הגב/ האחד נופל הבורה/ השני אתו כבר רב//
הם תמיד מושכים למטה/ אל התהום בשאול תחתית/ באוויר צפור כבר עטה/היא תאכל שם בלי מפית.// הם עוד יבואו/ דרך המחר/ הם עוד ישירו/את אותו דבר/וזה נשמע בערך ככה – / היום נגיע/מחר נלך/היום ניגע ב /צרור אהבתך."
אצל יונה, שפרסמה את שירה תוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, בתך המחאה הציבורית האדירה שעוררה מלחמה זו, אליה יצאה ממשלת הימין ללא הסכמה לאומית, התנועה היא לא למעלה, בניגוד לתנועה בפזמוני הכזב, היא תמיד למטה, חד-כיוונית, אל בור תחתית, שם ציפור 'תאכל שם בלי מפית'. לכן גם ההבטחה בסוף השיר שלה כל כך אירונית. "היום נגיע/מחר נלך/היום ניגע ב/צרור אהבתך." פה, הצרור הוא המימוש של המקלע ממלכות החרמון.
וזה מה שעומד מאחורי דבריו של נתניהו. הבטחה כוזבת למשפחות החטופים. "אם לא מחר אז מחרתיים". כי לאדם מנותק רגשית כמוהו מכאבה של אומה שלמה ומכאב המשפחות, הרי זה היינו-הך להפריח 'אם לא מחר אז מחרתיים'.
וככה, כבר 600 ימים ולילות.
