הוראת כתיבההורותיצירתיותכתיבה יצירתיתסדנאותסדנאות כתיבהספרות

זהב הטיוטות, סל הנייר ותהליך היצירה

אתמול נחרדתי כאשר מיכאל סיפר לי, מה אירע בסיום אשכול 'כתיבה יוצרת' בבית ספרם. המורה תלתה בכיתה כרזה גדולה, עם משפט מפרי עטו של חתן פרס נובל, יצחק בשביס זינגר, האומרת: "סל האשפה הוא חברו הטוב של הסופר."

שמעתי זאת והתחלחלתי.

"מיכאל, זה לא נכון," אמרתי לו, "מדובר בתפיסה שגויה של תהליך היצירה. ההפך הוא הנכון. סופר אמתי לעולם לא זורק דבר שכתב, כי הוא יודע, שהזהב של היצירה שלו נמצא בטיוטות."

"אבל יצחק היה חתן פרס נובל," התעקש מיכאל, "הוא סופר אמתי."

"גם אני סופר אמתי," חייכתי אליו, "אפילו שעוד לא זכיתי בנובל."

ואז קראתי למיכאל ודניאל אל חדרי, הוצאתי מן הכוננית את קלסר 'שירה 2017,' ופתחתיו בפניהם. בתוך הקלסר נחות טיוטות והתחלות שירים, שאפילו אני לא זכרתי שכתבתי אותם. "הנה, תראו," אמרתי לילדים, "כאן נמצא כול דף שכתבתי עליו שיר, לפני שתיקנתי אותו על גבי המחשב. אני לעולם לא זורק דבר, מפני שהרבה פעמים, אתה מבין מה כתבת רק אחרי שנים, וגם זקוק לדברים שנמצאים בטיוטות."

"אה, הבנתי," אמר מיכאל, "למשל, דמות שלא השתמשת בה בספר אחד – תוכל להשתמש בה בספר הבא שתכתוב."

"בדיוק," אמרתי לו.

עם המורה והמנהלת בבית הספר אדבר עוד היום. בית הספר שילדיי לומדים בו הוא 'מוטה המאה ה-21,' בכול הנוגע לגישה החינוכית הנהוגה בו, תכניו ואמצעי ההעברה שלהם, וגם המבנה הפיסי של בית הספר והנהגתו. לא ייתכן, שבבית ספר כזה יקנו לילדים בכיתה ב' את התפיסה השגויה והמסרסת הזאת של תהליך היצירה. כי מה בעצם יקרה לילד, שהמשפט הנורא הזה של בשביס זינגר יתנוסס למול עיניו, דווקא בזמן שיעורי כתיבה יוצרת? המשפט הזה יבנה אצלו שתי ישויות אפלות – הצנזור והמבקר הפנימי – שיתיישבו לו על הכתפיים, וימשיכו להעיק עליו כול משך חייו. מרגע שיפנים את התפיסה השגויה הזאת של המעשה האמנותי, הילד יתחנך לפדנטיות/גריעה ומחיקה עצמית/ביטול יכולתו ככותב או כיוצר. אני יודע, כי רובנו, הסופרים המבוגרים, מוצאים את עצמנו מתמודדים עם השדים האלה. אנחנו קוראים להם 'מחסום כתיבה' או 'פדנטיות,' 'שאיפה לניקיון הטקסט' או 'השראה', 'כישרון' וכיוצא באלה. אבל האמת היא, שכול המלים האלה מכסות על דבר אחד נורא – על צנזור ומבקר פנימי, שמושיבים על כתפיו של ילד בכיתה ב', דווקא בשיעורי כתיבה יוצרת, ושתי המפלצות המסרסות האלה כבר תלווינה אותו הלאה, ותסכלנה כול מעשה יצירתי שלו מעתה ועד עולם.

אלה מדפי הארכיון בחדר העבודה שלי. הארכיון כולל חומרים משנת 2000 ואילך. למגינת לבי, המטפל שהיה לי בזמנו, שכנע אותי להעביר למכון 'גנזים' את כול מה שכתבתי משנת 1974 עד שנת 2000. אמנם, מכון 'גנזים' עושה עבודה נפלאה בשימור כתבי-היד של סופרי ישראל, למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. אבל אני מצר בלבי מאוד על הנתק מן החצי הראשון של ארכיון הכתיבה שלי.

 

האמת היא הפוכה בתכלית. צריך לכתוב רע. אם אתה מתיישב ליד שולחן הכתיבה בתור 'סופר', 'חתן פרס נובל' או 'חתן פרס ראש הממשלה,' אתה כותב כתיבה מעושה, חסרת אותנטיות רגשית. אתה צריך לשבת  מדי יום ליד שולחן הכתיבה, לכתוב בדיוק מהמקום שבו אתה נמצא ברגע זה, ממה שאתה מרגיש כרגע, בכתיבה הכי ישירה ונון שלנטית. זו הערובה היחידה לכך, שבטיוטה הזאת ייצא משהו בעל ערך.

אחרי כן, עליך לשמור את הטיוטה, את הגרסה הראשונה, במקום בטוח. שתתקרר קצת. ואז, מקץ כמה זמן, שבועות או חודשים או שנים, עליך לחזור אליה, ולקראה בעיניים פכחות, ולפתח אותה. ורק אז מותר לך גם לצמצם ולהרחיב, למחוק ולעבות. אך גם זאת, לעולם לא באמצעות כפתור המחיקה במחשב, אלא בכתב יד. כדי שלא תאבד שום מלה או שורה, שאחרי כן תרצה בהן שוב, ולא תוכל לשחזר אותן מן השכחה.

"מיכאל, דניאל," אמרתי לילדים, "אני לא זרקתי ולו פיסת נייר אחת מן היום שהתחלתי לכתוב, בגיל 14, עד היום, בגיל 60. אסור לזרוק. זו גם הסיבה, שאני שומר כול עבודה שלכם, עוד מימי הפעוטון ביפו, וכורך אותן וממסגר אותן. זו הדרך היחידה שבה תוכלו לראות את התהליך שעברתם."

ואז הראיתי להם, כיצד אני יושב כעת ומקליד מחברות שכתבתי בשנת 2000-2001, מתוך החלטה להשתלט על הארכיון שלי. להקליד את כולו, לראות מה יש לי בו, ולהוציא מן המחברות אל אור העולם את מה שראוי לצאת מהן.

דף הטיוטה הזה הקסים את בניי. "אבא, מי צייר את כול זה?" שאל דניאל. "אני," חייכתי. "כל פעם שמשעמם לי אני מצייר."
"אתה מצייר נורא יפה," אמר מיכאל.
ככה נראה דף טיוטה.

הדרך לגהינום עלולה להיות רצופה בכוונות טובות. ודאי לי שהמורה לכתיבה יוצרת בבית הספר שילדיי לומדים בו מבקשת לטפח את הילדים. אבל הצרה מתחילה באופן שבו משרד החינוך תופס את נושא לימודי ההבעה ולימודי הספרות. ככל הידוע לי, מפמ"ר ספרות התקשרה עם בית הספר לכתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, ומנסה לעודד סדנאות לכתיבה יוצרת בבתי הספר. אבל אין בזה די. לא כול סופר/ת מתאימים להיות מורה לכתיבה. והראייה: יצחק בשביס זינגר עצמו, שהתהדר במשפט הכוזב הזה, "סל האשפה הוא חברו הטוב של הסופר," אבל שיקר במצח נחושה. שאם לא כן, לו באמת היה מוחק את כול מה שלא פרסם, לא הייתה בידי בנו יחידו, ישראל זמיר, סגן העורך שלי לשעבר בעיתון 'על המשמר', האפשרות לפרסם מכתביו אחרי מותו.

אשמח מאוד אם הפוסט הזה יועבר לכול מורה שאתם מכירים.

סדנאות חדשות שלי לכתיבה יוצרת מתחילות ממש עכשיו, במרכז ובצפון, בבית הסופר בתל אביב ובתובל. מי שרוצה, שידבר אתי.

תודה,

אילן שיינפלד.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.