Uncategorized

חיוב החיים

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (211).

     בתחרויות ספרות, בייחוד בתחרויות שירה, יש אלמנט אכזרי. אתה מכריז על תחרות, מקבל לידיך שפע של יצירות נפלאות, בורר מתוכן את הטובות ביותר בעיניך, שזה תמיד עניין של טעם אישי, ואז גם צריך לבחור ביניהן ולדרגן. זה מעשה שתמיד מביא אותי לידי מבוכה. איך אפשר בכלל לדרג לפי מקומות את המיית נפשותיהם של בני אדם.

     על אחת כמה וכמה נכון הדבר כאשר מדובר בסדרת תחרויות השירה שייסדתי. רוב התחרויות נסובות מסביב למועדים שבהם האו"ם מציין עניינים חברתיים שונים, אם מועדים המציינים עוולות חברתיות ואם מועדים המוקדשים לתיקון בעיה כלל אנושית מסוימת. כאשר אני מקבל לידיי יצירות העוסקות בדברים אלה, שכולם קרובים ללבי, זה מייסרני שבעתיים.

     כך באשר לתחרות האחרונה שהכרזתי עליה, תחרות על חיוב החיים ומניעת התאבדויות, לרגל יום השנה הבינלאומי למניעת התאבדויות. קיבלתי לתחרות עשרות שירים, רובם ככולם חזקים מאד. מתוכם בררתי את אלה שהכי נגעו ללבי, ובזאת אין לומר שאחרים לא עשו כן. כעת, משהיה עלי לדרג ביניהם, מצאתי את עצמי אובד עצות.

     לפיכך החלטתי להעניק לכמה משוררים.ות בכול מדרגה את כול אחד מן הפרסים, כדלקמן: במקום הראשון זכו צוריאל אסף, נהיר לבי, עדי סגל וייסברגר ותומר קליין. במקום השני: חגית קופר צ'רקה, איריס צירקין לסקין ותמי. במקום השלישי: מיכל פרי ועדן שפילמן.

     צוריאל אסף, בשירו "שוב צפירה נוקבת?" בוחר במיתוס כדי לבכות את המתאבדת, "העדפת להתנפל בחזה חשוף/על גרונם המשוסף של הסלעים." נהיר לבי, בשיר אחד, העושה שימוש במיתוס היהודי, בשיר השירים, ולקוח ממחזור שירים מצמרר, מבקש מבנות ירושלים ושומריה, ש"יתפסוה ולא יניחו לה/להתאבד." עדי סגל וייסברגר, בשירה "שלא תבוא הרוח", מביאה שיר דרמטי ותמונתי מאד, המבקש רק "שלא תבוא שום רוח/אפילו לא קלה," ואילו תומר קליין נשאר תוהה, ב"שיר לעינת", "איך היה הדבר, שלא הבחנו/ביצר ההרס הנורא." אלה הם ארבעה שירים מלוטשים עד כאב, מכוח הכאב, וכותביהם יקבלו את ספרי "הסדנה לשירה."

     חגית קופר צ'רקה, בשירה היפהפה "החושך שלך" מבקשת להציל מאבדן, "להניח פרחי אור רכים על/אדני חלונייך ללטף/פקחי." איריס צירקין לסקין מבקשת ללמד מחדש את הנמען של שירה, "לחיות – זה בקטן", את המחוות הקטנות של היומיום כמתווה של חיים, "בפסיקים בין המשפטים, בחצי חיוך של חלומות בהקיץ". תמי מביאה את משאלת החיים מפי המנסה שוב ושוב למות. "לחיות, מבקשת לחיות, בפעם המי יודע כמה/כמו אתמול, כמו היום, כמו מחר." כותבים אלה יזכו בספרי "יודע כליונו", המדבר על חלופיות החיים.

     מיכל פרי, בשירה "עולם פלורנטין" מביאה עולם ספציפי ומוחשי מאד, של דמות אחת מכמה דמויות, החיה בתוך עולם עירוני שבור. "מרחב השמיים מוסתר בגגות עייפים, דהויים/מרפסות ישנות, חלקן סגורות/בתריסי פלסטיק שבורים." ואילו עדן שפילמן מתפללת לחיות למען ילדיה, וזוכרת את הפעמים הקודמות שבהן ניסתה למות. "בחדרי הסגור התריסים מוגפים/ומתוך ביתי בוקעים קולות ילדיי,/ ואני רק רואה אותי נופלת/אני רק רואה אותי נופלת,/אני לוקחת סכין לנקות את הראש/מהגגות של הבניינים הגבוהים." שתיהן תקבלנה את ספרה של נירה מלין, "חשופה", שלתחושתי מתכתב עם שיריהן מצד הנוף העירוני המתואר בו וגם מצד עולמה.

     אני מודה לכול אחד ואחת מן המשוררים.ות ששלחו אלי את שיריהם.ן. כפי שכתבתי לעיל, זכיתי לקבל מידיכםן אוסף שירה חזק. כל כך חזק, שבכוונתי לבחון את אפשרות הוצאתו לאור. אראה כמה זה עתיד לעלות, ואז אשוב ואפנה אליכםן בעניין זה. מי יודע, אולי אם נוציא לאור אנתולוגיה כזאת נביא גם אור בחייהם של אחריםות.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close