Uncategorized

לא עלינו מוטל לדרג את סבלו של הזולת.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (106).

     מראש ידעתי. ערב יום השואה הזה יהיה שונה מקודמיו. אני מניח שרבים ורבות חשים בכך.

     מראות הזוועה מן המלחמה באוקראינה, שהלב מסרב לקבלם ולכן גם מתקהה מולם, כמגננה. מעירים בכולנו את סיפורי הורינו ואת הפחדים והחרדות שגדלנו עליהם מאז לידתנו. האמונה באנושות מתקדמת, ליברלית, מוסרית, שגם אם היא שסועה בין ימין לבין שמאל, למדה את לקחם של מלחמת העולם השנייה, של עליית הנאציזם ושל השמדת היהודים, התרסקה בן-כמה שעות מאז תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה. והיא הולכת ונשחקת עד דק ומתפוגגת לחלוטין למול גילויי האונס והטבח, הטרנספר והכתישה המכוונת של עם אחד בידי עם אחר, ועוד עם של אחים, עם שבניו ובנותיו נשואים בעם התוקף.

     על אחת כמה וכמה חזקים הדברים, מפני שמדובר באדמתה הארורה של אוקראינה, זו שחלק מאבותינו, כמו אבא שלי, באו ממנה, ועליה שיכלו את בני משפחותיהם. אותה אדמה שחיו בה וגדלו מתנובתה, היא זו שבה נחפרו להם קברות אחים. וחלק מאבות אבותיהם של הפליטים המגורשים כעת מאדמתם היו מי שניצבו עם רוביהם על סף בורות ההרג, וירו ביהודים והשליכו אותם אל מותם.

     ואף על פי כן, למול חורבנה של אוקראינה, ולמול הפשעים נגד האנושות ונגד העם האוקראיני שמבצע שם צבאו של פוטין, אי-אפשר לנו לעמוד מנגד, וגם לא להזדעק על זלנסקי ואחרים, ה'מעזים' להשוות בין שואת היהודים באירופה לבין רצח העם המתחולל כעת על אדמתם. אי-אפשר ולא ראוי מוסרית לדרג רצח עם אחד ממשנהו, לטעון לייחודיות השואה על פני המתחולל כעת באוקראינה, לסמן בטבלאות 'וי' על מה שהיה 'אצלנו' וישנו גם 'אצלם', ועל מה שהיה רק אצלנו ולא היה אצלם. הרשע הוא אותו הרשע, הכוונות הן אותן כוונות, וההשלכות האיומות של האלימות הזאת לא תסתיימנה במי שנרצחו ונאנסו ונטבחו כבר. הן תשפענה על צאצאיהם ועל בני בניהם ובנותיהם, בדיוק כפי שקורה בקרבנו, בקרב בני הדור השני והשלישי לשואה.

     ערב יום השואה הזה שונה מקודמיו, מפני שהוא מעמיד אותנו בפני כמה עובדות קשות. ראשית, שהרוע טמון בגזע האדם, ואינו זמני או תלוי נסיבות. שנית, שבכל דור ודור עלול לקום רודן או מנהיג טוטליטרי, שבשם ערכיו המעוותים או אישיותו המטורפת ימיט הרס ורצח על עם אחר. שלישית, שאומות העולם אינן נהיות חזקות וצודקות, אלא חלשות ומובסות יותר בפני הרוע. וזה לקח רע ומר המנבא רעות לעתיד. ולבסוף, שלאור כול אלה אין לנו אלא להגן על עצמנו. לאחוז ביד אחת ברצון לשלום ולפיוס בינינו לבין שכנינו ובינינו לבין אומות העולם, וביד אחרת ביכולת צבאית להגן על עצמנו. כי זאת לא יעשה אף אחד אחר.

     יום השואה הזה הוא מר במיוחד. הוא מעורר בנו את כל השדים הרדומים. את חרדת ההישרדות ואת האלימות הרצחנית שהיא מחוללת, מכוח דחף קדמוני שאינו בר-שליטה. ולכן, זהו גם יום שואה שהוא יום אזהרה. אזהרה מפני הקמים עלינו לכלותנו, ואזהרה מפני הצל שלנו עצמנו, האלימות שאי הביטחון הקיומי הזה מעירה בתוכנו, ועלולה גם לגרום לנו להביאה לידי ביטוי.

     אין לי שום מלה של נחמה לומר. אנחנו חיים במציאות איומה, מטורפת. בתוך ישראל וגם מחוצה לה. והאדם שאני הכי דואג לו ברגע הזה הוא אבא שלי, בן השמונים ושש, שיושב כעת בבית, נזכר באחיו צבי ובאחותו צילה, שמתו מרעב ומחולי מול עיניו, בגטו מוגילב, ורואה את התמונות הנשכחות נשקפות אליו ממסך הטלוויזיה, והן מתמזגות במראות הבאים מאוקראינה, ובתמונות העולות מנבכי זיכרונו כילד. ואינני יודע איך הוא בכלל עומד בזה.

     רק דבר אחד אני יודע. משנה לשנה זה נהיה לו קשה עוד יותר.

     שנדע רק שמחות.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close