תהליך היצירה

להתחבר אל הזרם.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (130).

     כאשר אדם פונה ליצירה, הוא מתחבר לזרם היקום. כמו תקע לשקע. זה יכול לקרות בן-רגע, ברגע שאת.ה נוטל ליד עט וכותב, גיר פחם ומחברת, או לוחץ על קליד הפסנתר. אם אתה מתחבר באמת, משמע מוריד ממך את הפרסונה החברתית, שוכח את עצמך, משתקע כול כולך בתהליך היצירה, אתה גם נשטף בו. שוב אינך יודע כמה זמן עבר מאז התחלת לכתוב, גם אינך מזהה אחרי כן מי כתב את מה שיצא מתחת ידך, ומה נכתב שם.

     זה קרה לי אתמול במטוס, בדרך מאיזמיר לאיסטנבול. שעת טיסה אחת, זה הכול. אבל אחרי ההמראה הרגשתי צורך להוציא מתיק הצד שלי את המחברת הצהובה ועט הפיילוט, והתחלתי כותב. בתחילה כתבתי בכתב יד קטן ומסודר, אך ככול שהפלגתי במחשבותיי החלה ידי מרטטת. כתב היד שלי נעשה גדול, זוויתי, מתפרע, עד כדי כך שהיד שלי נעה על המחברת בלי שליטה בכלל. נדהמתי מזה, אך בהכירי את עצמי ידעתי שאני מתקשר עם איזה שהוא חלק בתוכי או מחוצה לי, ופשוט נתתי לזה להתרחש.

     קטי, שישבה לידי במטוס, הביטה בי המומה, ומבלי שאשים לב צילמה אותי כך, יושב על כיסא במטוס, וידי מרטטת מאליה על הנייר, בשעה שאני מוסר את עצמי כולי בידי מה שמבקש להיאמר דרכי.

     היום היו לנו עוד כמה רגעים כאלה. בבוקר יצאנו לבקר בארמון טופקיפאי, ארמון הסולטן, ובהרמון הנשים שלידו. מדובר בסדרת מבנים מרהיבים, היכלות דיונים, סלוני אירוח, חמאמים, מסגדים וגנים מטופחים, המשתרעים על פני נחלה רחבת ידיים, המשקיפה על מימי הבוספורוס.

     הגענו לשם מוקדם, כך שנמנענו משטף התיירים האדיר שפגשנו בצאתנו ממנו, בשעת צהריים. טיילנו ממושכות בין מבני הארמון השונים, מצלמים כל פינה. עד שהגענו לסלון בגדד, המשקיף על גינת פרחים מטופחת. רק נכנסנו אליו אמרתי בקול לקטי, "זהו זה, זה המקום. כאן זה יכול היה להתרחש."

     מדובר על אחת הסצנות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היהודית, וגם בספרי. היה לי חשוב למצוא את הלוקיישן הנכון שיכולה הייתה להתרחש בו. בשביל זה, למעשה, טסתי לאיסטנבול. כן. בשביל סצנה אחת.

     אחרי כן יצאנו לקצה הנחלה, לתצפית הסולטן על המפרץ. חלקה היבשתי השני של איסטנבול דהיום, קונסטנטינופול דאז, המקום שנתיניו גרים בו, נשקף אליו מעבר לימים, ממרחק, כשבין הארמון ובינו, לבינם, חוצצים נתיבי הים שמלכותו שולטת עליהם, ובהם ומהם מתנהל מסחרה הענף, ומהם ובהם גם יוצא צי הסולטן למלחמה.

     בעמדי על אותה מרפסת נתקפתי בו-בזמן בתחושת גדלות, רחבות אינסופית, הבנה של עומק ועוצמת הכוח שהתרכז בידי הסולטן, ויחד עם זאת בתחושה עמוקה של כאב, של צער עולמים. אמרתי זאת לקטי. שתחושת השליטה בקיסרות האדירה מלווה גם בכאב ובצער עמוק, על שום היות השליט סגור בתוך ארמונו. שכן ארמונו התנהל כמו מיקרו קוסמוס, כמרכז וכמוקד הקיסרות. אליו עלו לרגל שליטים ושגרירים, וזירים וחכמים, והיה בו הכול. ספריית כתבי יד מרווחת ועשירה בספרים, חמאמים אישיים מפוארים, סלוני אירוח והיוועצות, חדרי פילגשים ועוד. אבל לצאת מחומותיו היה יוצא רק למלחמה.

     עשרים דקות אחרי כן, הגענו לתצפית מן המרפסת של הרמון הנשים. בתצפית זו, בניגוד לתצפית מארמון הסולטן, לא רואים את מימי המפרץ כלל. הם מוסתרים על ידי חומות גבוהות. רק מעט מבתי הנתינים נשקפים מעליה, מן היבשה שממול. מן המרפסת הזאת יכולות היו הנשים המיוחסות הללו, נשות הסולטן ופילגשיו, להתבונן רק בחצרן הסגורה, המסוגננת.

     "הן חיו כאן בעושר ושפע," אמרתי לקטי, "אבל למעשה זה היה בית כלא. תראי את התריסים, את דלתות החדרים של הפילגשים, ממש כמו חדרי כלא, כולם אחידים וצמודים זה לזה, ורק הסולטן וכמה מאנשיו הקרובים יכולים לבוא ולבחור להם עם מי ישנו הלילה. זה נורא."

     יצאנו מן הארמון בתחושת תסכול. באנו אליו כדי לראות את חדרי השינה, את הריהוט ופריטי הלבוש התקופתיים. אך לא ראינו דבר מכול אלה, אלא את הארכיטקטורה השמורה של המבנים.

     אחר הצהריים החלטנו ללכת למוזיאון פרה, מוזיאון האמנות של איסטנבול. המוזיאון הזה מתנהלת בצורה מעניינת. אתה עולה לקומה החמישית וממנה יורד כלפי מטה, קומה אחר קומה. רק כשעשינו זאת הבנו מדוע. בארבע הקומות העליונות של המקום הוצגה תערוכה חתרנית, מרתקת, שהופתעתי מאד שהיא מוצגת בעיר של מדינה הנחשבת במערב כלא דמוקרטית. זו הייתה תערוכה על התפתחות הדפוס, הנייר והעיתונות – שהופכת מקומה לקומה לתערוכת מחאה עזה על הידרדרות התקשורת, על האופן שבו הגלובליזציה, הכלכלה החופשית ותקשורת ההמונים משנות את פני האנושות. התערוכה ערוכה בטוב טעם, הטקסטים המלווים אותה כתובים בחוכמה רבה, והעבודות שנבחרו מקיפות. יצאנו ממנה בתחושה עמוקה של עצב, על מצב האנושות במערב.

     ואז ירדנו לקומה הראשונה. מצאנו בה תערוכת ציורים של צייר טורקי נודע, ובצדה ציורים שציירו ציירים, שהביאו עמם שגרירי צרפת ואנגליה לקיסרות. הציורים הללו היו כול כך נפלאים, מוחשיים, וממחישים מאורעות וסצנות מן התקופה בכלל, ומחיי ארמון הסולטן בפרט, עד שצילמתי אותם אחד לאחד. אחרי הכול, הם השלימו בעבורי בדיוק מה שחסר לי בהרמון – איך נראו הדמויות, מה הן לבשו, איך התנהלו שם הטקסים והדיונים המשפטיים השונים.

     לחוות באותו יום את החוסר בפרטי מציאות בתוך הארמון, ואז את מילויו במוזיאון לאמנות, זה הנס השני שאני לוקח אתי מן היום הזה.

     והנס השלישי המם את שנינו.

     הלכנו כול הדרך מן המוזיאון במדרחוב המרכזי של רובע טקסים עד לכיכר. בדרך עצרנו באיזו סמטה צדדית, שהיה בה עירוב של דוכני מזכרות וסידקית ודוכני אוכל. התיישבנו ליד דוכן שמכר רולים עם דגים. ישבנו וזללנו רול מקרל, ואז הזמנו שתיה. קטי שתתה תה, ואני כוס קטנה וגדושה של קפה טורקי. היא הייתה כה חמה, עד שהנחתי אותה על גבי הצלוחית שלה על השולחן, כדי שתתקרר קצת.

     ואז, לפתע, הכוס החלה להתקרב לעברי, גולשת מעדנות אט אט על גבי צלחתה הקטנה ממרכז השולחן עד אל ידיי.

     השולחן לא נטה באלכסון, ולא היה לח. לא הייתה שום סיבה שתניע כך את הכוס על צלחתה לעברי. ובכול זאת, היא נעה. בתנועה איטית, מהוססת, נעצרת ונוסעת, נעצרת ומחליקה שוב, עד שהגיעה אל ידי.

     צילמתי את תנועתה אלי. ואז הרמתי את עיניי אל קטי ואמרתי לה:

     "הוא אתנו. הוא לגמרי כאן. אני מקווה שזה ברור לך. אף פעם, בשום סיאנס, לא קרה לי דבר כזה. והנה זה קורה דווקא כאן, עכשיו, באחר צהריים באיסטנבול."

     ושנינו ידענו שזו אמת. שהוא כאן אתנו, הגיבור שלי. ממש מחזיק לי את היד הכותבת ואת היד ששותה קפה טורקי.

     ומחר גם נטוס בחזרה, למשך כמה שעות בלבד, מאיסטנבול לאיזמיר, כי אברהם דובר העברית סיכם עם אברהם שומר בתי הכנסת, שיחכה לנו מחר באחת עשרה בבוקר ליד בית הכנסת של אלגזי, ויפתח בפנינו סוף סוף את בתי הכנסת הגנוזים, העלומים, של יהודי איזמיר. "השלום," "חברה," "ביקור חולים" ו"עץ חיים."

     בבתי הכנסת האלה הגיבור שלי למד. שם היה לחכם. שם גם התפלל.

     ועל כך בפוסט נפרד בהמשך.

נ.ב.

     אין לי מושג מה יהיה עם הפוסטים האלה, המספרים לכםן על מהלך המסע והתחקיר. אך יש לי תחושה עזה שהם צריכים להיות חלק מן הספר הזה.

     נועה בטח תדע את התשובה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.