תהליך היצירה

להתחבר לשטף, לנבוע.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (52)

     אתמול בלילה, כל הדרך חזרה מרמת השרון לתובל, ניהלתי שיחה עם חבר קרוב ואהוב. הוא ביקש להיוועץ בי בענייני כתיבה, סיפר שיש לו רצון לכתוב, אך אינו יודע איך, למי ועל מה. הסברתי לו קצת על סוגי הכותבים, ובהכירי אותו כאדם שחיצוניותו רציונלית ואקדמית מאד, ופנימיותו רגשית, הצעתי לו לכתוב אל תוך החשכה. משמע, לגשת מדי יום אל מחברת ועט, לא אל המחשב הנייד, שעליו הוא כותב את מאמריו ומנהל את חייו המקצועיים והחברתיים, פשוט מחברת ועט, לשבת ולכתוב. ולעשות זאת כמו שאני עושה זאת. להתחיל ממה שהוא מרגיש, חושב או חווה בחושיו באותו רגע, הרגע של תחילת הכתיבה. ומשם להמשיך. לכתוב, ולא לקרוא לאחור מה שכתב, ודאי שלא לתקן או למחוק דבר. פשוט להפוך דף, ולהמשיך כך למחרת היום, וכך עוד יום ועוד יום, עד שירגיש שמשהו מתהווה מתחת ידיו.

     וכיוון שמדובר בחבר קרוב ואהוב, אף על פי שאנו מתראים רק פעמים ספורות מדי שנה, סיפרתי לו שאני חושב על כתיבת ממואר, ולמעשה כבר התחלתי בו. דיברנו קצת על נושאו, והוא זרק לי מלה או שתיים, שכמו תמיד, האירו את עולמי באור יקרות. כי ככה זה, בין חברים אוהבים, שמחוברים איש לנשמת רעהו. די במילה אחת פה ושם, כדי להצית לבבות, להאיר עולמות.

     הבוקר, אחרי שינה טובה, מן הנסיעה הארוכה הלוך ושוב אתמול, קמתי מאושש, ולהפתעתי גם מאושר. כמדי בוקר התיישבתי בחצר, לכתוב דפי בוקר, וכבר בדפי הבוקר התחילו לבצבץ לי מחשבות, שהיו תוצאת השיחה עם חברי, והחלומות שבאו בעקבותיה. לכן, אחרי שאכלנו ארוחת בוקר ושוחחנו אמרתי לבנים, שעלי לגשת לחדרי לכתוב, והם יעסיקו את עצמם.

     הבנים יצאו לרכוב על הקורקינט והסטריידר שלהם במרחבי תובל ולשחק בבית העץ שלהם ועם בן השכנים ממול. אני התיישבתי אל השולחן, וממש כמו שהצעתי לחברי, התחלתי כותב מאותן מחשבות ראשונות שהיו לי, בדפי הבוקר, מבלי להביט בהם. כתבתי וכתבתי, ונזכרתי בעוד משהו והרחבתי, והמשכתי לכתוב, עד שגיליתי שכבר שעת צהרים. הצעתי לבנים לאכול איתי ארוחת צהרים מוקדמת, אך הם לא רצו. אכלתי, ופרשתי לישון.

     קמתי משנת צהרים רווית חלומות, כדרכי, ומיד הכנתי לי מי לימון וקפה והתיישבתי לכתוב. כתבתי בלי הרף. וגם אחרי שקפצתי לשכן עורך דין, להחתים אותו על איזה תצהיר למכרז של הספריות הציבוריות, ולאסוף את הבנים מחוג הציור שלהם, ואחרי שכבר הכנתי להם ארוחת ערב, פתאום, באמצע חיתוך הפיצה למשולשים, עלה בי עוד זיכרון, ורצתי מיד למחשב בחדרי, לכתוב אותו, שלא אשכח, והוא יצא כסיפור על עמוד שלם.

     הממואר הזה, שאני כותב, הוא לא משהו שתכננתי. אני עובד מזה שנה על רומן חדש, על דמות היסטורית מורכבת, ומצוי באמצע הקלדתם של 400 עמודי הדפסה במכונת כתיבה אל תוך המחשב. בו-בזמן אני עובד על שני ספרים של אחרים ועוד כמה כתבי יד קטנים יותר, וכולם מצפים לחוות דעתי ולהערותיי. אני גם מטפל בהוצאתם לאור של שני ספרי שירה חדשים, במשלוח האחד לעיצוב ולעימוד, האחר להגהת ניקוד. אבל מרגע שהרגשתי שמשהו נפתח בי, ושהחומר פשוט נובע מתוכי בשפע, ללא מעצורים, הסטתי הצידה את כול המחויבויות האחרות שלי, וכתבתי בלי הפסק.

     ככה זה כשמתחברים ל flow, לשטף המידע האינסופי, היצירתי, של העולם. החוכמה היא לזהות מתי זה מגיע, ולהתמסר לזה ללא עוררין. אם את.ה מרגיש.ה אוושה בתוכך, איזה ניע פנימי במקום נסתר, או אם עולה בך דימוי, מחשבה או אפילו איזה רושם חושי מוזר, חדש, לא מוכר, כמו ריח בשמות שמציף אותך לפתע מן החצר, או קולו של הנקר, שנשמע פתאום השכם הבוקר בעצים בין חצרנו לחצר השכנים, את.ה חייב.ת לחדול מכול דבר אחר ולהתמסר לזה. אחרת זה יברח, יתפוגג, ייעלם.

     ואז, אם את.ה מכיר במתנות היקום, הנפש ומסתרי היצירתיות וההשראה, מתמסר אליהן ונותן להן להובילך למקום שהן חפצות להובילך אליו, את.ה מוצא את עצמך בתוך סערה, הסערה המבורכת והחד-פעמית תמיד של מעשה היצירה.

     זה לא חדל מקץ כתיבה אחת, או ישיבה אחת אל שולחן הכתיבה. אם נגעת בנים של זהב, אם אכן התחברת לשפיעה האינסופית של היקום, לא מדובר בהתפרצות געשית אחת, או בגאות יחידה, אלא במחזוריות שוצפת קוצפת של זיכרונות, תחושות, דמיונות, חזיונות, קולות פנימיים ותמונות ודימויים העולים מזיכרונך ומנבכי תת המודע שלך.

     זה קורה בערות ובחלום, זה קורה בכול רגע, מתאים ולא מתאים, וזה קורה לא אחת דווקא במהלך פעולות אוטומטיות ושגרתיות. יש לזה הסבר פשוט. בזמן פעולות אוטומטיות או שגרתיות, שאנו מורגלים לעשותן מבלי ליתן להן מחשבה יתרה, ההגנות שלנו יורדות, מתעמעמות, ואז החומר הפנימי, או השפע של העולם, יכולים לבצבץ מתוכנו בלא הפרעה.

     חשוב לתת לזה לקרות, להיות. ולכן, אני אמנם מותש כבר לחלוטין, אבל יושב וכותב לכם.ן את הדברים האלה, לכם.ן וגם לי, כדי להזכיר לעצמי ללכת לישון הלילה עם מחברת ועט במיטתי, ולהיות מוכן להתעורר באמצע הלילה, או השכם לפנות בוקר, עם דימויים וחלומות, רעיונות ומחשבות נוספים לכתיבה.

     ריבה פרי, בספרה 'מעשה יצירה', המדבר על תהליך היצירה, כותבת בין השאר על המוטיב 'גמדים עובדים בלילה.' היא מזכירה את סיפור הגמדים, שבאים מדי לילה לביתם של הסנדלר העני ואשתו, ותופרים להם מנעלים. זאת, עד שיום אחד הסנדלר ואשתו מחליטים להתחבא מאחרי  וילון ולראות מי מגיע לביתם מדי לילה ומותיר להם כשי מנעלים יפהפיים. וכאשר הם מגלים את שלושת הגמדים המתוקים הללו, הם מחליטים להביע כלפיהם את הכרת התודה שלהם, תופרים להם בגדים חדשים ומניחים להם אותם ליד פיסת העור לתפירת עוד מנעלים.

     באותו לילה מגיעים הגמדים אל בית הסנדלר  ואשתו. הם מגלים את הבגדים החדשים, מתלבשים בהם, ואז יוצאים מביתם מכרכרים משמחה. הם לא תופרים עוד מנעלים חדשים, וגם לא ישובו לתפור מנעלים כאלה, באישון ליל, בבית שסודיות היצירה הופרה בו, אפילו בשם הכרת התודה.

     זו הסיבה שגם אסור לכם.ן לחלוק את פרי יצירתכם.ן המתהווה עם איש.ה, גם לא עם עצמכם.ן. אסור לכם לקרוא לאחור מה שכתבתם. פשוט כתבו, הודו לאלוהים, ליקום, להשראה ולעצמכם.ן על ההתעוררות הפנימית המשמחת והמפתיעה הזאת, ובשם השם – אל תקראו לאחור את מה שכתבתם.ן, ודאי שאל תנסו לשפוט את כתיבתכם. בשלב הראשוני והמשמח הזה היא רכה ועדינה, וניתנת בקלות לפגימה. תנו לה להיות. תנו לה לנבוע. כי, כמו שאמרו חכמים ממני, אין הברכה שרויה אלא בדברים הסמויים מן העין.

     וכזה הוא גם תהליך היצירה.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *