כלליסדנאות כתיבהתהליך היצירה

לחיות את החלומות שלך, דף אחרי דף.

לפני כמה שבועות כתב לי מישהו בשם שחר, בחור צעיר, בן של חברת פייסבוק ותיקה, פנייה שנגעה ללבי. בפנייתו ביקש טיפים כדי לא לעזוב פרויקטים בהתחלה או באמצע, והעיד על עצמו שהוא מתקשה בהתמדה בפרויקט שהתחיל  בו, גם אם יש לו "את כל העלילה של הסיפור כבר מתוקצרת." כתבתי לו, שאשיב לו, אבל זה ייקח לי זמן. ידעתי שזה ייקח לי זמן, כי את הזמן המועט שיש בידי, אחרי הטיפול בילדיי והפרנסה, אני מקדיש לכתיבה. אני עובד כבר ארבע שנים על רומן, שהתחייבתי בעל-פה לסיימו שלוש שנים מקודם לכן. אלא שבינתיים נולדו לי בניי. כעת אני כותב מדי יום, במירוץ לסיימו בתוך תשעה חודשים לכול היותר. אני רוצה אותו בחוץ בפרק הזמן הזה.

אם התחלת לכתוב משהו, זה כנראה סקרן אותך, טלטל אותך, עשה בך משהו. אתה לא ניגש סתם להתחיל בפרויקט כתיבה. ככותבים, אם אנו מקפידים לכתוב מדי יום כתיבה חופשית, משוחרת, אנחנו מייצרים הרבה טקסטים שיש בהם התחלות. אבל מרגע שבחרנו מתוכם התחלה מסוימת, ויצאנו ממנה למסע של כתיבה, אנחנו מוכרחים להיות בטוחים שבחרנו בפרויקט הנכון. כלומר, בזה שיסעיר, יאתגר וירתק אותנו. שלא נרפה ממנו ברגע של שקיעת אנרגיה ולא נזנח אותו טרם מיצויו לטובת רעיון חדש.

תהליך יצירה נתון, מעצם טבעו, לעליות ומורדות. תחילתו היא כמעט תמיד בהתלהבות סוחפת. אבל כמעט תמיד תבוא, זמן קצר אחרי כן, דעיכה באנרגיה. אי אפשר להישאר עם אותה אנרגיה מתלהבת במשך כל שנות הכתיבה, הנדרשות לסיומו של רומן. אסור לשכוח שאנו גם חיים תוך כדי זה, והאנרגיה שלנו מושקעת גם בדברים שונים ואחרים מלבד הכתיבה. ולעתים גם החיים גובים את מחירם, ומותירים אותנו חסרי כוחות ליד שולחן הכתיבה.

יתר על כן, תהליך היצירה כרוך, בין השאר, גם בירידה אל התהום. אל תהום הבדידות, החושך והפחדים, אל ביתם של השדים הפנימיים, אל הצל, אל התת מודע, אל המקומות שנמצאים אפילו מתחת למה שקרוי תת מודע. המקומות האלה מתנהגים כמו חור שחור בחלל. הם בולעים אנרגיה. ושום דבר, לכאורה, לא יכול להיחלץ מתוכם. כך נדמה שעה שאנחנו מצויים בעיצומה של חווית ההתאכלות בהם. אבל בסוף, אם רק מרשים לחושך להציף ולבלוע אותך כליל, תמיד אתה גם יוצא בצד השני עם אבקת זהב בכף היד.

הכתיבה הראשונה של טקסט, של סיפור או של ספר, לעולם אינה שלמה, ואינה כתיבתו האחרונה. מה שאנו כותבים בכתיבה ראשונה הוא רק חומר גלם, מפת דרכים, מתווה של דברים שראוי לחקור ולהעמיק בהם, כדי לגלות בתוכם את מהותו העמוקה של הסיפור, שאנו רוצים לספרו. כדי להיות מסוגלים לעשות כן, עלינו קודם כול להגיע להשלמת הטיוטה הראשונה. את זה עושים, רק אחרי ששמים בצד את המבקר ואת הצנזור הפנימיים שלנו, שיושבים לנו על הווריד ומנסים לשכנע אותנו שאנחנו כותבים רע, שבעצם אין לנו כישרון כתיבה ואין לנו עתיד בזה. עלינו להרשות לעצמנו לכתוב רע.

ההיתר לכתוב כתיבה רעה הוא משמעותי מאוד בחייו של סופר. רק בזכות היתר כזה ניתן לעתים לסיים גרסה ראשונה של ספר, ואז להגיע לעבודת הכתיבה העמוקה באמת – קריאתו עם עט ביד, סימון כל המקומות שיש לעבוד עליהם, להעמיק או לקצר בהם, לאפיין אותם טוב יותר או לוותר עליהם. רק שם, בעבודת הפיתוח, במהלך השכתוב, מגלה הכותב את סיפורו באמת. וזו חוויה מסעירה.

אבל כל המהלך הגדול הזה מתחיל בדברים קטנים, בדברים הקטנים. בכתיבה יומיומית, של שלושה עמודים ביום או עשרים דקות ביום, מנה יומית של כתיבה משוחררת, לא על גבי המחשב, אלא במכונת כתיבה – או במחברת עם עט. לא במחשב, מפני שהוא מלא הסחות דעת, מסנוור ומוציא קרינה, מקשה עלינו לראות את הסרט הפנימי בדמיוננו ולשמוע את הקולות הדוברים בתוכנו. הוא גם מקולל בשני כפתורים רעים במיוחד. פס הגלילה וכפתור המחיקה. פס הגלילה הוא רע, משום שברגע שאנחנו גוללים את הטקסט לאחור, 'רק כדי לראות מה כתבנו,' אנחנו מחזירים פנימה את המבקר ואת הצנזור שלנו, ובאותו רגע מבצעים סיכול ממוקד בכתיבה עצמה. כפתור המחיקה הוא רע, משום שהוא גורם לנו למחוק אין ספור טיוטות, שהן חשובות מאוד גם כשהן 'רעות,' מפני שהן הבסיס עליו ומתוכו מצטמחת הכתיבה הטובה. והרבה פעמים גם יש בהן ניצוצות זהב, שמצפים מתחת לאפר, שנגלה אותם ונתיכם לסיפור מופלא.

אז שאלת אותי אילו טיפים יש לי לתת לך כדי להתמיד בפרויקט – הטיפ הכי גדול שאני יכול לתת לך הוא המחויבות וההתמדה. לכתוב כול יום מכסת מילים/עמודים או מכסת זמן. לכתוב רע. לא להשתדל לכתוב את יצירת חייך. פשוט לכתוב מה שיוצא לך מתחת לעט. לא לערוך ולא למחוק ולא לצנזר את עצמך תוך כדי כתיבה. המשך עד כתיבת הגרסה המלאה של משהו, תן לה לנוח, להצטנן איזה שבוע שבועיים, ורק אז גש לשלב הבא – השכתוב ופיתוח הכתיבה.

הטיפ השני הוא לא לחשוב שאתה יודע באמת מהי עלילת סיפורך. אם אתה ניגש לכתיבה עם עלילה מבושלת מראש, אתה משתעמם בן רגע. כי אתה מאבד את הזכות לחיות באי ודאות, את הזכות לתת לכתיבה שלך להוביל אותך. עכשיו ראה, האמת היא שהכתיבה חכמה מאיתנו. היא יודעת לאן היא רוצה להוביל אותנו, והיא תוביל אותנו לשם, אם נרצה בכך ואם לאו. והיא תעשה זאת דרך המון טיוטות, המון כתיבה 'מיותרת' ו'רעה' כביכול, שרק מתוכה יכולה להיוולד הכתיבה הטובה.

אז הרשה לעצמך גם לא לדעת. הרשה לעצמך לכתוב מתוך ענווה. שב אל שולחן הכתיבה שלך כמו פקיד (מבחינת המחויבות היומית לתהליך) וכמו צינור (במובן הקבלי של המושג, כלי להכלת השפע האלוהי והעברתו לעולם הברואים). תן לכתיבה לזרום ולשפוע דרכך. אל תנסה לכפות עליה את מחשבותיך המודעות, את תכנוניך לגבי העלילה. תן לדמויות להוביל את עצמן הלאה, והרשה לעצמך את העונג הגדול מכולם – להיות מופתע יחד עם דמויותיך ממהלכיהן, מרגשותיהן וממחשבתן.

ואל תראה את זה לאיש. לא לאימא, שאני מעריך, לא לחבר או לחברה טובה, לא לבן או לבת זוג, לא למורה לספרות. גם אל תעלה את זה לבלוג או לאתר המפרסם יצירות באינטרנט. קדש את המחברת שלך. שמור את תהליך היצירה שלך בסוד אפילו מעצמך. תן לדברים להבשיל בדרכם, בזמנם, האיטי מאוד, מבלי שעין אחרת תשזוף אותם. אחרת, כול מה שיגידו לך אחרים, גם אם יתכוונו רק לסייע לך,יהיה בעוכריך ויעצור את כתיבתך.

המקסימום שאתה יכול לעשות הוא לבוא לסדנת כתיבה, כזו המאפשרת לכתוב, ולא מעודדת את חבריה וחברותיה לבקר אלה את אלה עד כלות, עד כלות הנשמה – ועד כלות הכתיבה.

שלך,

אילן שיינפלד.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. תודה אילן יקירי על הטיפ הרציני ל"גוזל" שרוצה לפרוס כנפיים.

  2. תודה רבה על התגובה ובאמת שהיא מועילה ^_^

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *