תהליך היצירה

לכתוב בלחץ.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (21)

     אין כמו לכתוב מתוך לחץ. זה נשמע מלחיץ, אבל זה ההפך מזה. כאשר יש לך דד-ליין, בשנים, בחודשים, בימים או בשעות, ובעיקר בדקות, אתה נדחק לייצר במהירות משהו מתחת לידיך. הדחק הזה מפעיל לחץ על תת-המודע, לייצור מידי. אם הדחק הזה מוצלח הוא גם מתגבר על איסורים פנימיים שונים (כמו פדנטיות, שיפוט עצמי מחמיר וכיו"ב) ועל מגננות פנימיות, ומוציא ממך כתיבה.

     כך אירע לי הבוקר. קמתי בשש, וגיליתי שחברתי האהובה, המחזאית והסופרת רחל שליטא, נמצאת עם בעלה וכלבתם בשבי-ציון. עניין של חצי שעה נסיעה מאיתנו. מיד שלחתי לה הודעה, שאשמח אם יבואו לבקר. אחרי הכול, רחל ואני למדנו יחד מחזאות בשנת 2006, שנינו כתבנו ופרסמנו מאז לא מעט, אבל לא נפגשנו 15 שנים!

     בשעה 10:11 רחל שלחה לי הודעה שיצאו לדרך. הבטתי בעצמי. אילן, עוף מיד לחדר שלך ולך לכתוב, אמרתי לעצמי. הרי אם לא תספיק לכתוב לפני שיגיעו, אחרי כן היום יתמשך וכבר לא תכתוב בו כלל.

     מיהרתי אל מעמד הכתיבה שלי. השחלתי דף למכונה. התחלתי בשמחה שגאתה בי, ברגשה הגדולה למול ביקורם הקרב של רחל ושיקו אצלנו. אבל העברתי את גאות השמחה הזאת למשהו אחר לגמרי, אי שם במאה השמונה עשרה – לגאות השמחה של קהילה המאמינה כי הנה קרובה גאולתה.

     כתבתי עמוד וחצי. אחרי כן ביקרו אותנו רחל ושיקו, והיה ביקור עמוק ומרגש. עם לכתם הבנתי פתאום מה כול כך חסר לי, בחמש השנים שבהן ניתקתי מן העיר ומכול חבריי וחברותיי בה. היכולת לנהל שיחה ארוכה, עמוקה, איש על יצירת רעותו, זרימת השיח בין שלושה בני אדם, שכול אחד מהם יוצר בתחומו, וכולם מבינים יחד את רזיו של תהליך היצירה.

     ואחר הצהריים קמתי אפוף. צפוד. מעורפל דעת. והלכתי שוב אל מכונת הכתיבה. והפעם כתבתי בה את תעוקת צפידותו של חכם הלכה, המחזיק בעצמו כבר-דעת, בעוד שאינו אלא נבלה סרוחה.

*

     שיחה עמוקה כזו קרתה לי גם אתמול. אתמול אירחתי כאן עוד זוג. פרופסור ממכון ון ליר, שאני קורא כעת את כתביו, ורעייתו. אני נמנע מהזכרתם בשמם כי לא ביקשתי מהם רשות לזאת. גם איתם הייתה לי שיחה יפה, מכיוונים אחרים. מצד ההשתייכות לעולם אינטלקטואלי מסוים, ולשמאל, וגם לעולמה של כתיבה.

     שני הביקורים הללו העמידו אותי בפני הידיעה, שבחמש השנים הללו, על ההר, וביתר שאת מאז פרוץ מגפת הקורונה, רחקתי מאוד מחברת בני אדם. אמנם, אני נפגש עם שכניי כאן, יורד לסידורים בכרמיאל, מתקשר עם בניי וסביבתם, וגם מדבר אתכם ואתכן כאן, ברשתות החברתיות. אבל בשנים הללו אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר המפגשים, שקיימתי בהם שיחות עומק, מפליגות ומרחיבות דעת ולב, עם זולת.

     הדיאלוג המסוים הזה, על מחשבה ורוח ויצירה, על אמונה והיסטוריה, פוליטיקה ודעת, אותו אני מצליח לכונן רק עם מתי מעט. וזה, במהותו, דיאלוג בין יוצרים, כאלה שהם מרובי תחומי יצירה ודעת (אינטרדספילינרים), החיים בחירות פנימית מלאה. ואלה מעטים עוד יותר.

     הספרים שאני כותב, הפוסטים, השירים, כולם קריאות לדיאלוג כזה. הם סוג של התדובבות הנפש, לעתים לא מעטות הם סוג של תחליף לשיחה טובה עם אדם. אבל עם כול הכבוד למלים הכתובות, וכבודן רב, אין תחליף לשיחה פנים אל פנים עם אדם שאתה מרגיש אליו חיבור בנשמה, בלב ובדעת. גם לא לגוני-הגונים של מבע הפנים ומנח הגוף.

     ולכן גם לפוסט הזה אין שום סיום הולם, מלבד היותו מתחיל בהכרחת עצמי לכתיבה בלחץ, וסיומו בכמיהתי לזולת.  

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך
Close