הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהרומנים שליזמן איכותחד הוריחד הוריותחדהוריכתיבה יצירתיתמסתורין

מיכאל מדבר, וכמה מלים על המאגיה של הכתיבה.

שיעורי הנגינה שלנו מתקיימים בימי שני ורביעי. בימי שני מיכאל עושה שיעור בכינור של חצי שעה, דניאל של שעה, ולכן אנו מצטרפים אליו בשני שליש השיעור. בימי רביעי לדניאל אין שיעור, אז הוא מצטרף אלינו לרבע שעה, עד שיתחיל שיעור התיאוריה, וכשמיכאל מסיים את השיעור שלו בכינור הוא מצטרף אליו.
היום לא היה שיעור בתיאוריה, אז דניאל בחר להישאר בבית השכנים, עם חברו אמיר, ומיכאל ואני ירדנו לבדנו לקונסבטוריון.
"אבא," הפתיע אותי מיכאל ברדתנו במורד ההר מטה, "היום התפללתי לאילנה."
"באמת? מה ביקשת ממנה?"
"ביקשתי ממנה שתחזור. סיפרתי לה שאני כבר יודע לקרוא ולכתוב, ועוד כול מיני דברים."
הרגשתי שהלב שלי נקרע.
"אתה יודע, אתה יכול לכתוב לה מכתב," אמרתי לו.
"מתי אתה הולך אליה לקבר?"
"אני לא יודע. אבל אנחנו יכולים לתת את המכתב לענת."

המשכנו בנסיעה. השיעור בכינור היה נהדר, מיכאל ניגן היטב והיה מאוד מאושר מעצמו. אך ברגע שיצאנו משם, הוא אמר "אבא, בוא לא ניסע לקנות גטקס עכשיו" (זה מה שתכננו לעשות), "אני כבר נורא מתגעגע לדניאל. לא ראיתי אותו כבר איזה שלוש שעות. בעצם, כמה זמן עבר מאז נסענו מהבית?"
"בערך שעה ומשהו," חייכתי אליו. "אבל אני שמח שאתה מתגעגע אליו."
"כן, כשנגיע הביתה תוריד אותי ואני אלך לאמיר, עם הכינור, כי הם עוד לא ראו אותו."
"ידעתי מה שעשיתי כשילדתי אתכם תאומים," אמרתי לו, "וידעתי גם מה שעשיתי כשהתנגדתי בכול פעם שהציעו לי להפריד ביניכם."
מיכאל הסכים עם הדברים.
"אתה יודע, בבית הספר אנחנו עוזרים האחד לשני בשיעורים, בונים יחד דברים, כמו היום, שבנינו תיאטרון צלליות למורה."
ואז הוא ביקש שאקנה לו ולאחיו ביצת קינדר, ובעצם גם לאמיר ואחותו, כי זה יהיה לא יפה אם להם תהיה ביצת קינדר ולחבריהם לא.
אז קנינו ארבע ביצי קינדר וחזרנו הביתה, הילדים בילו קצת אצל השכנים, חזרו לבדם הביתה, עשו אמבטיה, ואכלנו יחד ארוחת ערב. עם סיום הארוחה ביקש מיכאל שנשב, וכול אחד יגיד מה היה לו כיף היום.
"לי היה כיף לעשות כושר בבוקר, לנסוע למשתלה לקנות שתילים וזרעים וגם לעמוד במילתי ולשתול אותם, היה לי כיף לעבוד על הספר שלי, היה לי כיף שבאתי לאכול אתי צהריים, והכי היה לי כיף שהצטיינת בנגינה בשיעור," אמרתי לו. "ומה היה כיף לך?"
"היה לי כיף לבנות תיאטרון צלליות עם דניאל בבית הספר, והיה לי כיף בשיעור נגינה."
עלינו למעלה, נכנסנו למיטה.
"אבא, אני נורא מתגעגע לאילנה," אמר מיכאל.
"כן, אפשר להבין את זה," השבתי לו, "זה מאוד עצוב."
"אני זוכר איך היא שמרה עלינו כביביסיטר, ואיך, אחרי שהשכיבה אותנו במיטה, הייתי יורד מהמיטה והולך לעשות איתה עבודות," הוא אמר, "ואני זוכר איך בבקרים, כשאפילו אתה עוד לא קמת, הייתי קם, הולך אל הדלת שלה, דופק עליה, ואז נכנס אליה ונמצא איתה. היא הייתה לנו כמו אימא, והכירה אותנו שבע שנים."
"טוב שיש לך את כול הזיכרונות האלה מאילנה," השבתי לו. "ואני שמח שאתה זוכר ומספר אותם."
"היא גם באה אתנו לגן צבר, היא וענתי," הוסיף דניאל.
"אבא, בן כמה היית כשאימא שלך מתה?" שאל מיכאל.
"בן ארבעים ושתיים. באמת, זה קשה מאוד לאבד אדם כול כך קרוב כמו אילנה, בגילכם," אמרתי לו. "אבל אתה יודע, אני מאמין שהמוות הוא רק שער, גדר, ושהנשמה של האדם שמת נמצאת כול הזמן אתנו. ואני יודע שגם אילנה האמינה בזה. אז אתם יכולים לכתוב לה מכתבים, ולצייר לה ציורים, ונביא אותם לענתי, או שנשמור אותם אצלנו, בתוך קופסה, עד שנלך לבקר את הקבר שלה. אתם אפילו יכולים להכין תיבה מיוחדת לזה, שנשאיר לה שם."
"אני ודניאל יכולים לבנות כזו," הרהר מיכאל בקול.
"בהחלט," נשקתי על מצחיהם, "לילה טוב. אני מאוד שמח שאתם חולקים אתי את המחשבות האלה. תמיד תחלקו אתי דברים, אל תסתירו ממני כלום. אפילו אני חולק עם סבא מחשבות פרטיות. לילה טוב."
אני כותב את הדברים האלה כדי שלא אשכח. וגם כי הלב עולה על גדותיו מהם, ואני מוכרח לשים את זה באיזה מקום, לפנות מקום לדברים החדשים שיביאו עמם הילדים ביום המחר.

*

איך אני יודע שאני באמת עמוק בתוך הספר שלי, ושכולו אמת? בשעה שהמאגיה של הכתיבה נוגעת בממשות.
גיבור ספרי החדש, "הנזיר היהודי," היה רופא. אתמול, בפורום ההתכתבות ביישוב, מישהי נועצה בחברים לגבי רופא/ת עור. בת' אייזקס, שכנתנו האהובה, ציינה בפורום ד"ר ___. בכוונה אינני כותב את השם. אני לא רוצה שתדעו יותר מדי פרטים על הספר הבא שלי, בטרם תחזיקו אותו בידכם/ן.
הצצתי בפורום הישוב נדהם. אני חושב שלקחו לי לפחות עשרים דקות לקלוט מה קראתי.
על צג הטלפון שלי, בפורום הישוב, הופיע שמו המלא של הגיבור שלי. ד"ר ___.
צלצלתי מיד לבת'. סיפרתי לה זאת, נפעם. שאלתיה האם היא יודעת מה מוצאה של הרופאה שאת שמה ציינה בפורום. היא אמרה לי שלא, אבל שהיא תושבת משגב.
עוד לא התקשרתי אליה, לד"ר ____. אני עוד נפעם ומבוהל מכדי לעשות זאת. אם היא תאמר לי, שהיא צאצאית ישירה של הגיבור שלי, אני פשוט לא יודע אם לבי יעמוד בזה.
ככה, כמו שאחד מחברי הטובים ביותר, משה דב, פלט כבדרך אגב, שעה שסיימתי לכתוב את ספרי "שדלץ," שאבא שלו בא משם.
ככה, כמו שפרופסור רחל אליאור, חברתי בפייסבוק, אמרה לי כבדרך אגב, שהיא צאצאית ישירה של שמואל פלאג'י, זה שקראתיו בשם שמואל פלאח, גיבור ספרי הקודם, "אשת הפיראט היהודי."
העולם מלא קסם, יפעה ומכאוב.
ואנו זכינו לחיות בו, להכירו, להתמירו, ולכתבו במלים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.