אקטואליה

מצפה רמון, מארת הגרעינים התורניים ושר שלושת הכ'פים.

התנגדות ושמחות אחרות (79).

     הנסיעה מתובל בגליל המערבי למצפה רמון נמשכת על פני 300 קילומטר, בין שלוש לארבע שעות. הנוף מתחלף לאט. בתחילה נשקפים מחלון המכונית שדות הקמה הזהובים, אחרי כן מתגלים הרי החוור הלבנים ואז הרי הטרשים והמכתשים. בצדי הדרכים גם נראים הישובים הלא מוכרים של הבדואים, מצבורי חושות ופחונים, בחלק מסוים של הדרך, בכביש ארבעים, גם עולה משם ריח גופריתי קשה.

     עד הכניסה למצפה רמון כבר מבינים – מי שבוחר כיום לגור במקום המבודד הזה, בלב המדבר, עושה זאת מבחירה, בלב חפץ. אחרת אי אפשר להבין את האנשים המיוחדים, המרכיבים את האוכלוסייה המגוונת של מצפה רמון. כך, במרכז המסחרי, מסבים סביב שולחן אחד נערי הגרעין התורני, פאות ארוכות ללחייהם, כיפות גדולות על ראשיהם, והם מצטחקים כנערים, אך גם ממלמלים את ברכת המזון איש לעצמו, ובשולחן אחר שני גברים בשנות השלושים לחייהם, שערם קלוע לצמות או מצטמח פרא וגפיהם עטורות בקעקועים, ואם עם ילדיה, ומבוגר אחד, ועוד, מקבץ בני אדם המעיד על רקמה אנושית מרובדת ועשירה ומגוונת, ולא תמיד קלה להבנה. לא לי, על כול פנים.

     הדבר הראשון שקלטה עיני כשנהגתי בעיר, מחפש אחר דירת האירוח שהסדיר לי רכז התרבות המקומי, אלעזר מאק, היה השלטים. שלטי ענק של תנועת 'המשפחה', הקובעים כי 'נצח ישראל לא ישקר' ו'משפחה זה אבא ואימא' ועוד פנינים ממשנתו השמרנית, ההומופובית והחשוכה של החשוד בהטרדה מינית לכאורה, הרב צבי טאו, ראש ישיבות הקו והכוח המניע מאחורי מפלגת 'נועם' המתועבת, שהשר לזהות יהודית במשרד ראש הממשלה, אבי מעוז, הוא מנהיגה.

     השלטים הללו תלויים על דירות ועל בתים, בית אחד הגדיל עשות ותלה שלט עצום בגודלו, על כול חזיתו. ומולם, זעיר פה וזעיר שם, מתנופפים דגלי גאווה, אף הם תלויים בגובה, כדי למנוע את שריפתם, כפי שכבר אירע במקום.

     כאשר הסתובבתי ברחובות, מחפש אחר הדירה שהוקצתה לי, בין השלטים הללו, חשתי מחנק. הרגשתי מותקף מכול עבר, כמצוי בשטח עוין, ובליבי אמרתי לעצמי, שלא הייתי יכול לחיות ולגדל את ילדיי ולו יום אחד ביישוב, שכך הוא מתייחס למשפחה שבניתי ולאורח חיי. אז גם הכתה בי ההבנה עד מה מתוכננת, יעילה, נוראה ואכזרית היא תוכנית אלקנה של הרב אלי סדן ממכינת 'בני דוד'.

     ל'תוכנית אלקנה' התוודעתי בזכות ספרו של חברי, עורך הדין יאיר נהוראי, 'המהפכה השלישית', שחובה לקוראו. בספר מצטט נהוראי את הרב סדן מסביר את טבעה של תוכנית אלקנה:

     "אכן, אין זה סוד כי הדרך שאימצנו כאן לעצמנו היא דרכו של אלקנה […] מי יוצר את המהפכה בשטח? מי יוצר את המהפך החברתי התורני בתוך עם ישראל בשטח? אלקנה! […] הוא לא ארגן הפגנות, גם לא הטיף, ובוודאי לא עשה מהפכות צבאיות או מהפכות אלימות מסוג אחר. אלא עשה דבר אחד – המכונה בטרמינולוגיה המודרנית – 'דוגמה אישית'". […] "עיקרון ראשון – לפני שאתה רוצה 'להחזיר בתשובה' את ההוא ממרצ ומהשומר הצעיר, קח לך קודם כל אנשים קרובים – 'בניו ואחיותיו וכל קרוביו היה מעלה עמו לרגל'. תחילה, מרכז סביבו את האנשים הקרובים אליו, ולא רק אלו הקרובים אליו ביולוגית, אלא קרובים במנטליות, בשפה, על מנת ללכת יחד. ואותה חבורה קטנה של אנשים אשר מבינים עניין ויודעים מה עליהם לעשות אותה הוא מטפח. אותו אוונגרד תופח, על מנת להתפיח. הוא הולך וגדל ומצטרפים אליו כוחות נוספים. 'והיו באים ולנים ברחובה של עיר והיתה מדינה מרגשת והיו שואלים אותם להיכן תלכו?' […] "לא צריך לכפות דבר על אף אחד. אין צורך בכפייה דתית, לא בכוח פוליטי ולא בהפגנות […] לא בתוך שנה אחת חזר כל עם ישראל בתשובה, שנה אחת כאן, שנה אחריה שם; שנה אחת חמישה בתים, שנה אחרת עשרה בתים […] זוהי הנקודה – ליצור מהפך חברתי בדרך של יצירת מודל עמוק ורציני, שאנשים מזדהים אתו והוא מתגלגל קדימה ככדור שלג, מתרחב ומתרחב."

     תוכנית אלקנה היא העומדת מאחורי השתבצות בוגרי המכינה בדרגי הפיקוד הכי גבוהים בצבא, וגם מאחורי הקמת הגרעינים התורניים בערים חילוניות, מרמת השרון ועד מצפה רמון. מטרתו של אלי סדן הייתה ועודנה לחולל בצבא ובמדינה מהפך דתי, והשתלטות על כול שדרות השלטון בדרך להפיכתה של ישראל למדינת הלכה.

     החדירה של גרעינים תורניים לערים חילוניות, ובהן גם מצפה רמון, קובעת האנתרופולוגית ד״ר רעות ריינה בנדריהם (מכללת ספיר, האוניברסיטה הפתוחה), אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על המתחים בין הקבוצות השונות בעיר, החלה כבר בשנות האלפיים, אחרי הסכמי אוסלו (1993) ורצח רבין (1995), והתחזק עם ההתנתקות מגוש קטיף (2005) ופינוי עמונה (2006). "תהליך חדירה של מתיישבים חדשים, שבמהלכו שתי קבוצות אשכנזיות מהמעמד הבינוני, חילונים ודתיים, שבמרחבים אחרים נמצאות בקונפליקט אידיאולוגי על הזהות העתידית של מדינת ישראל והאליטה השלטת שלה, חוברות זו לזו, ומייצרות אפקט משולב של צבירת הון, כלכלי ותרבותי, תוך נישול אוכלוסיות מקומיות המודרות מהמערכות הכלכליות והאידיאולוגיות שהן מייצרות. לתפיסתי, חיבור זה התאפשר כי כל קבוצה בדרכה מפעילה פרקטיקות של יזמות, ומהוות 'סמי אוטונומיה' של המדינה, בין אם זו יזמות כלכלית ובין אם זו יזמות מוסרית, המכנה המשותף ביניהם שהם מייצגות את ההיגיון היהודי אשכנזי של המדינה ובכך מהווים סוכניה"

     "במקרה של הגרעינים התורניים," מוסיפה ד"ר בנדריהם, "היזמות המוסרית שלהם מבוססת אידאולוגיה משיחית. הם הגיעו לפריפריה מתוך משימה ברורה של ייהוד המרחב והדתת האוכלוסייה היהודית בעיירות. גם כאן הסמנטיקה החיובית של ״התנחלות בלבבות״ ו"השתלבות בד' אמות", משמעותה דיכוי והדרה של התושבים הוותיקים, בין אם הם מזרחים, מסורתיים או ערבים תוך השתלטות כוחנית על השכונות, המערכות המוניציפאליות שסביבן כמו מערכת החינוך ומערכת הרווחה, ושימוש במשאבים ציבוריים."

     "כמעט בכל  עיירת פיתוח אליה הגיע גרעין תורני בחסות המדינה החלו חבריו תוך זמן קצר להוביל את מחלקות הרווחה, החינוך, או המתנ״ס, תוך יצירת תלות בין התושבים לבין הגרעין. השתלטות זו התאפשרה להם כי פשוט ניתנה להם האפשרות לכך, ניתנו להם משאבים, תקציבי מדינה, דיור ציבורי וגיבוי פוליטי לפעילותם."

     בשנים האחרונות נקלט במצפה רמון גם הגרעין התורני "ועליתם בנגב". "אנשי הגרעין, מתלמידיו של הרב צבי טאו, מהרבנים הקיצוניים בישיבות הקו," מספר שי שדה, תושב מצפה רמון, "שמו להם מטרה: להפוך את מצפה רמון ליישוב לדתיים בלבד. בשביל המטרה הזאת – כל האמצעים כשרים: כתובות גרפיטי מסיתות, תלישת דגלים, שריפת דגלים, איומים ברצח, קריאות מסיתות של מנהיגי הקהילה וראשי הישיבה. מועצת מצפה רמון משתפת איתם פעולה באופן מלא."

     המציאות הזאת ניכרת בשטח. מצפה רמון, ימים ספורים לפני מצעד הגאווה שייערך בעיר (ביום שישי הקרוב, 30.6.23, בשעה 10.00), היא עיר שסועה ומפולגת. לכן גם שמחתי כל כך, כאשר הוזמנתי לעיר כדי לקיים בה מפגש סופר, בו אספר על חיי ויצירתי, בספרייה העירונית, ימים ספורים לפני המצעד. שמחתי עוד יותר כאשר נודע לי, שבאותו ערב ממש (בתזמון מצער, מבחינת התפלגות הקהל), יתקיים גם ערב שירה גאה ב'בר יין', אחד ממקומות הבילוי הפופולריים בעיר.

     הגעתי למצפה רמון בצהריים. חיפשתי לי מקום לאכול בו, ובהמלצת מארחיי הגעתי ל'מסעדת הקצה.' מיד כשבאתי אליה ראיתי שדגלי גאווה תלויים על כול קירות המקום, וזה מיד השרה עלי ביטחון. ניגשתי למכונית, הוצאתי ממנה שתי חבילות של גיליון ספרות ואמנות ההתנגדות שהפקתי לכבוד חודש הגאווה, 'גאים להציג 2023,' והבאתי אותם לבעלת הבית. אחרי כן ישבתי שם ואכלתי חריימה טעימה מעשה ידיה.

     אחר הצהריים נסעתי לספרייה העירונית. את פניי קיבלו הספרנית יחד עם רכז התרבות. הוצאתי מן המכונית את תרומת הספרים שהבאתי לעיירה – עשרות ספרים משלי ומשל אחרים, בשירה ובסיפורת, מקור ותרגום ועיון והדרכה, כולם ספרות גאה שכתבתי ו/או ערכתי והוצאתי לאור בהוצאת 'שופרא לספרות יפה,' בתוספת גיליונות 'גאים להציג 2023,' וערכתי הכול על שולחן רחב, לטובת הקהל שיגיע למפגש אתי.

     הספרייה במקום כלילת יופי. מעודי לא נכנסתי לכזו ספרייה. במבואה שתי שידות עץ ישנות ומכובדות למראה, עמוסות בספרים, ומנורות לילה יפהפיות תלויות ביניהן, בחדר ספרי הילדים איגלו ענק שבנוי כולו מספרים, ובתוכו מרבץ קריאה נהדר, ובחלל המרכזי של הספרייה מין עמוד מתנחשל של ספרים.

     אט אט התקבץ הקהל למפגש. הגיעו כמה עשרות א.נשים, והמפגש היה מרגש. אבל כאשר מישהי שאלה אותי שאלה, שלחצה לי על הטריגר הפוליטי, דיברתי בשצף קצף על החלטתו של שר התרבות להשתלט על חבר הנאמנים של פרסי הספרות, הסברתי כיצד היא דומה לניסיונות ההשתלטות של שר החינוך על המועצה להשכלה גבוהה, ושל ראש הממשלה ושר המשפטים על הוועדה למינוי שופטים, והבהרתי כי אנחנו מצויים במתקפה על כול מה שגדלנו לראות בו מולדת, על כול ערכינו המשותפים.

     בשלב זה קמו שני בני זוג דתיים, שאחרי כן נודע לי כי הם מן המתמידים בכול הפעילויות בספרייה, ועזבו את המקום. הבעתי מיד את צערי על כך שנכנסתי לפוליטיקה, אבל האמת היא ששמחתי שהייתה לי האפשרות לבטא את תחושותיי. הם הלכו, המפגש המשיך עד סיומו, ואחרי כן נותרו במקום כמה וכמה א.נשים שביקשו לשוחח אתי ולהודות לי עליו.

     משם נסעתי ל'בר יין'. המקום היה מלא מפה לפה בעשרות צעירות וצעירים, מסבים מסביב לשולחנות וישובים על הארץ, המקשיבים לשירה גאה, בפזמון ובזמר. זה היה מרגש באופן בלתי רגיל. עברתי בין השולחנות, חילקתי ביניהם את עותקי החוברת שערכתי, ואז יצאתי החוצה לשוחח עם מארחיי.

     בשעת בוקר מוקדמת עזבתי את מצפה רמון בדרכי חזרה לגליל. כול הדרך האזנתי לתוכניות האקטואליה בגלי צה"ל. שמעתי את השר מיקי זוהר אומר לספי וליניר בגל"צ שבחר את החברים החדשים לחבר הנאמנים של פרסי הספרות לפי 'מידת התאמתם האידיאולוגית למדיניות השר,' ורגע אחרי כן התפלפל בדבר ההפרדה בין 'אידיאולוגיה' לבין 'פוליטיקה,' על כך שהוא 'בא למשול', ההמשך הישיר של שלושת הכפים שלו – כסף, כוח, כבוד – ועל כך שעד שבחר נציגים אלה לחבר הנאמנים של פרסי הספרות 'לא היה שיוויון' ו'לא היה איזון בין זוכי הפרסים' ועכשיו יש.

     חשבתי שאני מתפוצץ. כמי ששפט בהרבה תחרויות פרסים, וגם זכה בחלק ניכר מן הפרסים הספרותיים הנהוגים במדינת ישראל, אני יודע בוודאות, כי זכו בהם סופרות וסופרים מכול העדות והקהילות וההשקפות הפוליטיות וסוגי הסגנון והפואטיקה השונים. איש מעולם לא בחן מועמדים של פרסי ספרות לפי השתייכותם הפוליטית או 'האידיאולוגיה' של השר/ה. זאת, עד לריקא הפוחז הזה, איש חכם, מתוחכם, אין ספק, אבל מרוקן מיושרה ומערכים, מיקי זוהר, שגם מכניס שיקול פוליטי לחבר הנאמנים של פרסי הספרות, גם תוקף במעשה מובהק של גזייטלינג את קודמיו כאילו זה מה שעשו, וגם טוען ליצירת 'שוויון' חדש בין זוכי הפרסים.

     ודאי לי, שאביר השוויון מיקי זוהר הריקא הפוחז מעולם לא טרח לשבת ולבחון את רשימת כול זוכי וזוכות פרסי הספרות לדורותיהם. לו היה עושה כן היה מגלה כי הם באים ובאות מכול חלקי החברה הישראלית. יתר על כן, גם סופרי וסופרות הימין לא קופחו אלא להפך. הרי בעבורם יצרו את הפרס לספרות יהודית. אני יודע זאת, כי כסופר יהודי הגשתי את יצירותיי היהודיות לפרס זה, וכמובן שלא זכיתי בו.

     להלן רשימת הזוכים בפרס היצירה לסופרים עבריים מאז ראשיתו בשנת 1969: אמיר גלבע, אהרן אפלפלדדוד שחר, אליהו דוד שפיראורי צבי גרינברג, יונתן רטוש,  נעמי פרנקל, אהרן אלמוג, ישורון קשת, יהושע טן-פי, יהודה עמיחי, עוזר רבין, ש. שלום, עמליה כהנא-כרמון, דן פגיס, אסתר ראב, אורי אורלב, אברהם ב. יהושע, דוד כנעני, דוד אבידן, ט. כרמי, אריה סיון, גצל קרסל, ,אהרן מגד, פנחס שדה, חנוך ברטוב, יונת סנד,  יאיר הורביץ, זלדה, דב חומסקי, שולמית הראבן, משה שמיר, נתן יונתן, אברהם חלפי, טוביה ריבנר, אהוד בן עזר, יצחק אוורבוך-אורפזיהודית הנדל, זרובבל גלעד, אלי נצר, ישראל פנקס, יצחק עקביהו, דליה רביקוביץ, בנימין תמוז, שמעון בלאס, מאיר ויזלטיר, יואב לויטס הלוי, יהושע קנז, ש. שלום, חיים באר, רבקה מרים, דבורה עומר, אמנון שמוש, רבקה גורפיין, גבריאלה אלישע, יעקב בסר, נורית זרחי, אנטון שמאס, עמליה כהנא-כרמון, אמציה פורת, אמיר גלבע, אידה צורית, אילן שיינפלד,  גיורא לשם , ישראל המאירי, יותם ראובני, דוד אבידן, שמעון צמרת, יוסף מונדי, מאיה בז'רנויוסף בר-יוסףבנימין גלאימשה דוריהודית כפריראובן מירן,  אבא קובנריורם קניוק,  דן שביט, יורם שרון, יוסף שרוןשולמית אפפל, יאיר הורביץ, ש. שפרה,  משה דור, דודו ברק, ארז ביטוןאהרן אמירפנחס שדהישראל הרחיים נגידעודד סברדליקדודו ברקאורי אורלבשמחה רז, אייל מגד, יוסף אורן, לאה איילוןמנחם בןרחל חלפירוני סומקדן בניה סריעזריאל קאופמןאשר רייךמאיר שלו, ש. שפרה, יצחק לאור, אהוד בן עזר, שמאי גולןמרים איתןנורית זרחייהודית מוסל-אליעזרוב, איתמר יעוז קסט, יעקב בוצ'ןחיים בארמרים עקביאיוסף עוזר, לאה איני, ישראל אלירזחנה בת שחרבתיה גורמאיה בז'רנורמי דיצנייחזקאל יוסףיוסף מונדירונית מטלוןאגי משעולאריה סמועופרה עופרדליה רביקוביץ, אמנון שמוש, יונדב קפלון , שמעון שלושא.ב. יפהרמי סערייהודית קצירמאיה בז'רנונאוה סמלניצה בן-דב, יוסף שרוןש. שפרה, דן ערמוןיורם ורטה, אלאונורה לב, דורית רביניאן, אנדד אלדןאלון אלטרסיונתן בן נחוםיצחק גורמזאנו גורןורדה גנוסרדליה הרץנתן זךיחיאל חזקאורציון ישי, יצחק לאור, רוני סומק, אידה צוריתאורלי קסטל-בלום ורועי רשקס, גבריאלה אביגור-רותםתלמה אדמוןאסתר אטינגרדרור אלימלך, יעקב בוצ'ן, תמיר גרינברגיעל הדיהיונה טפרשלומית כהן-אסיףאפרת מישורייורם מלצראמנון נבותיזהר סמילנסקיאלונה קמחי, דורית רביניאן, רבקה רז, אשר רייך , שלמה שבא, שרון אסחיה אסתראלכס אפשטייןמישקה בן דודאברהם בר-עוזיצחק בר-יוסףעליזה גרינברגדורית ויסמןאסתי ג. חייםחיים לפידגיורא לשםאלכסנדר סנדאלי עמירדורית פלגיהודית רותםדן שביטציפי שחרור, לאה שניר,אריה אהרונייצחק אוורבוך-אורפזלאה איניחיים גורירמי דיצנירפי וייכרטגלי-דנה זינגרשרה חפרי אפללרן יגילאיריס לעאלהלל מיטלפונקט, רמי סערי, אבשלום קווה, מיריק שניר, ירון אביטובאהרן אמירדודו בוסימקסים גילןשפרה הורןאמירה הסחוה חבושיתמיר להב רדלמסראיל מגדמירה מגןמיכל סנוניתסייד קשועדליה רביקוביץיובל שמעוני, אסתר אייזןדבורה אמירשמעון בוזגלורות בונדידרור בורשטייןיצחק בן-נרסמי ברדוגואביבה דורוןאליעז כהןמירי ליטווקיורם לוי פורתלילי פרישמעון צימר, ליאור שטרנברג, שמעון אדףיהורם בן-מאיר (פיצ'י), מיכל בן-נפתלי, חנוך ברטוב, חגי דגןאנה הרמןדורי מנוריעל משאליאיתמר יעוז-קסטשזעודד פלד, יהודית קציר, טוביה ריבנר, נתן שחם, אהרן מגד, רות אלמוגיואל הופמןיוסי אבני לויסוזן אדםתמר גלבץנירה הראלגורן אגמון, משה דור, גלעד מאירידבי סערליאת קפלןשלמה אביו, עורך הספרות זיסי סתוי, ישראל אלירזמואיז בן הראשיצחק בצלאלאריאל הירשפלדאלון חילוהגר ינאיעינת יקירחיים סבתושהם סמיטנעים עריידיארנה קזיןאסף שורצור שיזף ואילת שמיר, אגור שיףאלישע פורתאלמוג בהראמנון נבותאריק א. (אייזנברג), ברכה סריגיא עדדניאלה כרמיטל ניצןירמי פינקוסניר ברעםרוני גבעתיתהל רן, תמיר גרינברג, אורלי קסטל-בלוםאלחנן ניראסף גברון, גבריאלה אלישע, יוסף אורןיניב איצקוביץ'יעל הדיהיצחק בר-יוסףישראל ויסלר (פוצ'ו), ישראל פנקסמאיר ויזלטירמירה מאירעיינה ארדלתמי שם-טוב, דנה אמיריקיר בן משהבני ברבשמיכאל בר-זוהראילנה ברנשטייןיצחק גנוזאורי הולנדרסיון הר-שפינידאא חורייונתן יביןגליה עוזאפרים סידוןמשה סקאלנעמי שמואל, יהונתן גפןמנחם פריעמיחי שלומשה אוחיוןיהודה אטלסשולמית אפפליערה בן דודאמיר גוטפרוינדיחזקאל רחמיםעפרה גלברט אבניציפורה דולןגיל הראבןדן לאורדרור משעני, אבירמה גולןאלונה פרנקלאופיר טושה גפלהאלי אליהוגלית דהן קרליבךחיים פסחיונדב קפלוןמיקי בן כנעןמתן חרמוניעליזה גרינברגערן בר-גילענת זכריהציפי גון-גרוסצרויה שלו, אלי הירשסבינה מסגיגאל סרנהשהרה בלאויערה שחוריאמונה אלוןיעל נאמןאילן שיינפלדצביקה שטרנפלדדידו (ש. דידובסקי)יעקב ביטוןיוסף עוזריוסי סוכרי, נגה אלבלךענת עינהראסתי ג. חייםשגיא אלנקוההילה להברן יגיל, מנחם בן, אלכס אפשטייןדוד טרבאייוסי גרנובסקיסיגל בן יאיראיריס אליה כהןמירה קדריאיר אסולין, יפתח אשכנזירחל אשדאיימן סיכסקלאה פילובסקיבנימין שבילינוית בראלקציעה עלוןיודית שחריהודה עתיעדי וולפסוןאביחי קמחירחלי אברהם איתןדורית זילברמן, שחר-מריו מרדכי, בכל סרלואירפי וייכרטשולה מודןגלילה רון פדר עמיתדרור בורשטייןנינה פינטו אבקסיסזיוה שמירפיני רבנונעמי בן גורסלין אסייגחמוטל בר יוסףריקי דסקלחיותה דויטש, יונתן ברג, ענבר אשכנזיאריאלה גולדמינץאריק גלסנרתהילה חכימישמי זרחיןענת לויןדורי מנוראביבית משמרייואב אלויןאסף ענברידורית קלנרנעם פרתוםמיה טבת דיין , שמעון ריקלין, שי אספרילעדי שורקענת שרון בלייסאבנר הולצמןמירב נקר סדייונית נעמןמשה פינטויעל גלוברמןגדעון טיקוצקייעקב ברזילישגית אמתקובי נסיםאורית וולפיילר, דקלה קידר, הילה בלוםנורית גרץירמי פינקוסרועי חןעמיחי חסוןנעה ידליןינץ לוייעקב צ. מאיררותו מודןלבנה מושוןשירה סתיואתגר קרתאלי שמואלישלום אילתיתמר מרין, יאיר אגמוןיהודה ויזןשלומי חתוכהעינת יקיראליעז כהןמיטל נסיםיהושע סובולשהם סמיטגיורא פישרתהל פרושריטה קוגןעילי ראונרשרה שילה, ישי שריד.

     זוהי רשימה חלקית בלבד של הזוכים בפרס ספרות אחד בלבד (ויקיפדיה לא ציינה לצערי את כול שמות הזוכות והזוכים, ועמכםן הסליחה). אבל בניגוד לשר לענייני כלום מיקי זוהר, אני מכיר לא רע לפחות חלק מיצירותיהם של הסופרות והסופרים שזכו בפרס זה, ויודע דבר אחד – יש כאן גיוון ועושר מופלא של יצירה עברית, מכול הסוגים והסוגות, המינים והמינות. איש לא היה זקוק למדרך רגליו הדורסניות של מר כוח כסף כבוד מיקי זוהר, לא במשרד התרבות והספורט ולא בפרסי הספרות. האיש המתוחכם והמרוקן הזה עושה בדיוק מה שעושים חבריו לממשלה בתחומי אחריותם – משתלטים על מוסדות השלטון, מחדירים אליהם תועמלני משטר בדמות 'סופרים', כדי לדכא את חופש הביטוי והיצירה בישראל.

     זו הסיבה שאנו נלחמים בהם, זו הסיבה שירדתי למצפה רמון. זו הסיבה שאני נואם מדי שבוע במקום אחר ברחבי ישראל. אנחנו נאבק בכם עד שננצח אתכם, ונשיב אתכם למאורות האופל שהגחתם מהן. אתכם, את קושרי הקשר מבית פורום קהלת וישיבות הקו של הרב טאו והמכינות של הרב אלי סדן, ונשיב את ישראל להתנהל בממלכתיות כמדינה יהודית דמוקרטית. בי נשבעתי שכך יהיה.

     ואם ירצה השם, ויום אחד אהיה יו"ר ועדת התרבות של הכנסת, ו/או שר התרבות והספורט, האמינו לי, אעשה את מלאכתי בידיעה שאני משרת תכלית גבוהה ונעלה ממני – מדינת ישראל, הספרות העברית והתרבות העברית. אמן ואמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

2 תגובות

  1. אריאל שלום,
    תודה שקראת.
    כל הנתונים שכתבתי לקוחים מתוך חומרים שפורסמו בכלי התקשורת.
    כל טוב לך.

  2. השקעתי כמה דקות וגיליתי שמדובר באדם שכותב שקרים בלי למצמץ.
    משקר לגבי פעילות הגרעינים התורנייים.
    משקר לגבי זמן הגעת הישיבה למצפה רמון.
    משקר לגבי האלימות שהוא מייחס לגרעין במצפה רמון.

    בקיצור, אובייקטיבי הוא לא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button