תהליך היצירה

עיקשות, מחויבות, התמדה. וגם קצת אינטואיציה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (129).

     מי שעוקב אחרי ואחר כתיבתי שנים יודע שאני אדם מאמין. מאמין בכוחה של האמונה. ככזה, מדי בוקר אני גם כותב תפילה, שהמצאתי אותה לעצמי, על בסיס הקיים. בין השאר אני מבקש בה מריבונו של עולם שייתן לי ריכוז, מחויבות, התמדה, נחישות ועוד כמה מרכיבים משתנים, לפי טיב יומי והשלב שאני נמצא בו בתהליך היצירה – רהיטות, בהירות, חמלה, חוכמה וקשב וכדומה – כדי שיעזור לי להגיע להצלחה שלמה. הנוסח המדויק שאני מנסח אותו מדי בוקר –שיזכה אותי בהצלחה גדולה בכול מעשיי, ובכתיבתי הספרותית והדרמטית, בארץ ובעולם, בעודי בחיי, כדי שבני ואני וכל ליהנות ממנה יחד. מיד עכשיו, היום, לעולם ועד וללא שום מאמץ מצדי, אמן.

     היום, בארוחת הבוקר, קטי שאלה אותי מה התכנון להיום. זה יום קצר, כי בשעה שלוש כבר עלינו לצאת מן המלון ולקחת מטרו לשדה התעופה. הטיסה שלנו לאיסטנבול היא לפנות ערב. מיד אמרתי לה, שאני מרגיש שעלינו לשוב אל בתי הכנסת בפעם הרביעית, יום אחר יום, מאז באנו לכאן. ואחרי כן, אולי נלך לכיכר השעון, להצטרף לסיור החינם באיזמיר, שרינה ענתי חברתי המליצה עליו.

     הגענו אל פתחו של השוק, שתחילתו בשוק הדגים, וירדנו ברגל עד אל סמטת בתי הכנסת. "זה כמו ללכת לשוק הכרמל יום אחר יום," חייכתי אל קטי, שסובלת מאד מריחות הדגים כאן. הקפנו את בתי הכנסת המוגפים, ולפתע ראיתי שדלתו של בית כנסת אלגאזי פתוחה, ומולה יושבת שומרת.

     בלי הרבה שהיות דחפתי את דלת העץ הכבדה ונכנסנו פנימה, אל החצר. כבר למרגלות גרם המדרגות יכולתי לשמוע יהודים מתפללים. "שבת היום," אמרתי לקטי, "איך לא חשבנו על זה שבית הכנסת ייפתח בשבת. אה, אבל אסור לצלם בשבת."

     קטי התכסתה במטפחת הראש שהכינה אתה עוד מהארץ, בדיוק למקרה שנבקר בו בבתי כנסת. אני דילגתי על גרם המדרגות ונכנסתי פנימה. בחלל היכל הקודש היפה עמדו כ 15-16 יהודים בגיל הביניים, ובהם גם ילד-נער קטן, שנראה כנער בר מצווה. כולם היו עטויים בטליתות. מזווית עיניי קלטתי גם את שולחן הקידוש המסודר בעזרת הנשים. כיבוד ממועט. אבל די בו כדי לשבור את רעב המתפללים השכם בבוקר שבת.

     "אדוני שפתיי פתח ופי יגיד תהילתך," שמעתי את שליח הציבור קורא וכולם נעמדו על רגליהם. נכנסתי לשם בדיוק בפתח תפילת שמונה עשרה משחרית של שבת. נטלתי מן הכוננית בכניסה כיפה לבנה גדולה וסידור תפילה, מצאתי בו מיד את תפילת שחרית והתפללתי איתם שמונה עשרה, ואחרי כן התקיימה ברכת כוהנים.

     לא התאפקתי. שלפתי את הסמרטפון מכיסי, הטמנתי אותו בסידור התפילה, וצילמתי סרטון קצרצר ממהלך התפילה. בדרך כלל אני מצלם מהלך תפילה שלם, אך פה לא תיאמתי זאת מראש, ולכן הסתפקתי במועט.

     בסיומה ניגשתי לאחד המתפללים, ושאלתי אותו "אברהם מ'ביקור חולים'?" הוא הצביע מיד על גבר שישב על בימת התפילה, ורמז לו בידו שירד ממנה וייגש אלי.

     אברהם בא, אמר לי שלום, אבל הוא לא יודע מילה באנגלית. הם קראו לעוד גבר גבוה, שהחל לבדר אתי בעברית. גם שמו אברהם, והוא בעל מפעל בטורקיה, שכול משפחתו בישראל. הוא הסביר לי, שאברהם אינו יכול לפתוח את בתי הכנסת בימי שבת או ראשון, אלא בשני-שישי בלבד. שהחברה שנשכרה על ידי הקהילה כדי לנהל את הביקורים הללו גובה 24 יורו לאדם, ושהסיור כרוך בסריקת פספורט. אם אנחנו רוצים, נוכל לתאם עם אברהם מתי יפגוש אותנו.

     הסברתי לו שאנחנו טסים היום לאיסטנבול, שכבר היינו בבית הכנסת הפורטוגזי, ועלינו לצפות בבית הכנסת עץ חיים וחברה. "אבל הגיבור שלך התפלל בבית כנסת שלום," הפתיע אותי אברהם, "והוא ממש פה, מאחורי הפינה."

     לא הצלחתי להבין את הסברו ולכן הסיר טליתו וליווה אותנו אל מחוץ לחצר בית הכנסת, כמה פסיעות בתוך השוק ההומה, עד שהגיע לשער ברזל, שעליו היה כתוב באותיות קידוש לבנה 'בית כנסת שלום.'

     "כאן הוא התפלל," אמר, "ומאד יפה בפנים. אבל תוכל לראות את המקום רק ביום שני."

     ואני לא ידעתי על קיומו של בית כנסת זה כלל. או שהוא עוד עומד על תילו, ושיש מה לראות בו.

     מיד הבנו, קטי ואני, שנצטרך לחזור הנה במיוחד מאיסטנבול. לקחתי מאברהם הישראלי את שמו המלא ואת מספר הטלפון שלו, כדי שיתווך ביני לבין אברהם שומר בתי הכנסת, שאינו דוב עברית, וכעת קטי ואני במלון, זמן קצר לפני הטיסה לאיסטנבול, מחפשים טיסה הלוך ושוב מאיסטנבול לאיזמיר וחזרה עוד באותו יום, כדי להרוויח את הביקור בבתי הכנסת מבלי לשבש לגמרי את סדר המסע.

     כשירדנו במורד השוק, לכיוון כיכר השעון, שאלתי את קטי –

     "לו הייתי מספר לך על כול מהלך התחקיר הזה, האם היית מאמינה שכך זה מתרחש, לולא ליווית אותי?"

     "ממש לא," ענתה.

     מעגלים קונצנטריים, מצטמצמים והולכים, בקצב של צמצום והתרחבות, על זה אני מדבר. וגם על מחויבות מוחלטת לסיפור, לגיבור ולתחקיר שלי. אני לא מרפה עד שאני מגיע למה שאני זקוק לו להמשך הכתיבה.

     ההקלה היחידה שהרשיתי לעצמנו הייתה לשוב כול הדרך מכיכר השעון לבית המלון בחשמלית, ממוזגת ונוחה, במקום בהשתרכות ברגל בחום הכבד.

     חם ולח פה כמו אצלנו. ובקרוב גם אצלנו תהיה חשמלית ממוזגת, לטובה ולברכה.

     שבת שלום מאיזמיר.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close