הורותהורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהקהילה הלהט"ביתחד הוריחד הוריותחדהוריחלומותכללי

קרואסונים, טלפתיה ומגלשות מים גדולות

מימדיון

אתמול, בדרך לסבא, חילקתי לילדים שני קרואסוני שוקולד קטנים, שקניתי בבוקר בשוק, אצל שמעון. התבאסתי מזה שלי לא נשאר, בייחוד שגיליתי, כי שכחתי להמתיק את האספרסו שהכנתי לי לדרך. בעודי חושב על כך פנה אלי מיכאל מן המושב האחורי:

"אבא, קח את הקרואסון שלי. אני מרשה לך לאכול אותו."

"אתה ממש נדיב, מיכאל, זה ממש יפה מצידך," אמרתי לו.

"זה בגלל שאתה חמוד ואני חמוד ואני אוהב אותך," הוא השיב.

"זה כאילו קראת את המחשבות שלי," הוספתי, "כי באמת נורא התחשק לי קרואסון, ולי לא נשאר."

"אני יודע. אני שומע את המחשבות שלך בלב שלי," הדהים אותי מיכאל בתשובתו.

עכשיו ככה, כבר כתבתי כאן לא פעם שביני לבין מיכאל יש קשר טלפתי חזק מאד. וגם הבאתי דוגמאות לכך. אך מקרה כזה חד באמת לא זכור לי. וזה חוזר ונשנה שוב ושוב.

הבוקר קמנו מוקדם. היום התקיים פיקניק של קבוצת האבות הגאים בפרק המים 'מימדיון' בתל אביב, מתשע בבוקר עד שש בערב, והיה לנו חשוב להקדים. בעוד הילדים מתעוררים, השתדלתי להכין ביצים קשות לארוחת בוקר ובו-בזמן להכין תיק עם אבטיח חתוך, ענבים, תפוחי עץ, כריכים ופריכיות וכמובן בקבוקי מים וקרם הגנה, לקחת איתנו.

רגע לפני שהתכוונתי לצאת החוצה השתרע מיכאל על הארץ, עם ערכת הציור שקיבלו אמש במתנה מהדודה אוסי, והתחיל לצייר, לצבוע בצבעי פסטל עוד מקטע מדמותו של סמי הכבאי.

"מיכאל, אתה לא יכול לצייר עכשיו," אמרתי לו. "אתה חייב להתקלח. אנחנו ממהרים לצאת."

זה לא עזר לי, ובסופו של דבר הייתי חייב להרים אותו מן הארץ ולשאת אותו בידיי אל המקלחת, למרות התנגדותו. אז גם אמר לי, שהוא בכלל לא רוצה ללכת לפארק הזה.

"חכה עד שנגיע לשם, ואז תגיד לי אם אתה רוצה או לא," השבתי לו.

בתשע וחצי, כשהגענו לפארק, צילמה אותנו צלמת האירוע בכניסה, ומקץ שעה קיבלנו מידיה מגנט למקרר עם תמונותינו, כמזכרת מן האירוע. המשכנו דרך השער לסככות שתפסה עמותת האבות הגאים, שם המתינו לנו הרבה חברים עם ילדים, בחור עושה בלונים ומכונת משקאות קרים.

אבל הילדים רק עברו את השער, וראו לאן הבאתי אותם, מיד פרצו בצהלות שמחה. "אבא, איזה יופי!" קרא דניאל. "אבא, אני ממש אוהב את זה!" צהל מיכאל.

"אתה רואה? עכשיו אתה מבין למה לא רציתי שתצייר בבוקר? כדי שיהיה לנו הרבה זמן כאן," השבתי לו.

הם בקושי התאפקו עד שסיימתי למרוח אותם בקרם הגנה. רצנו למתחמי המים השונים. בריכת המגלשות המוקפות בממטרות מים, מסלול האבובים, ברכת הגלים, הילדים היו פשוט מאושרים.  והם כול כך לא רצו להתנתק מן המים, שנעזרתי פעם אחת בניצן, ופעם שנייה בגיל ובגיא, כדי שיבלו עימם ועם ילדיהם במים, שעה שאני נח קצת מתחת לצל.

היה כיף גדול. בייחוד התרגשתי לפגוש חברים שלא ראיתי שנים, עם ילדיהם 'הישנים' וה'חדשים'. ועוד זוגות ויחידים רבים כול כך. כ-300 אבות גאים באו לאירוע עם ילדיהם. שערו בנפשכם איזו התרגשות זו, ואיזה בסיס רגשי חזק זה מקנה לילדים, לכול הילדים שאבותיהם חברים בעמותה, לראות שאינם יחידים.

חוץ מזה, היו שם הרבה אבות חתיכים. כול כך חתיכים, שאחד מחבריי תהה באוזניי בקול איך זה ייתכן, שההורות לא הותירה ולו גרם אחד של שומן על מותניהם, ואיך בדיוק הם מצליחים לעשות את זה. ואני חייכתי, ואמרתי לו שאני כבר מזמן יצאתי מהשוק, כך שאני מרשה לעצמי עודף משקל.

עד שעבר שם אב בן עשרים ושמונה, הודף לפניו עגלת תאומות, ואני נהיתי אחריו בעיניים זולגות כמיהה, עד שחבריי התפוצצו מצחוק.

"עכשיו העיניים שלך דומות בצבען לעיניים של מיכאל ודניאל," שחקו.

*

     בשתיים עשרה וחצי, כשהחום כבר הכביד, עלינו על המכונית וחזרנו הביתה. לעולם אינני חושף אותם לשמש בכאלה שעות.

 

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button