אתמול פגשתי חברה בעיר. רק שאלתי אותה מה שלומה, והיא כמעט ופרצה בבכי. חיכיתי כמה דקות וניגשתי אליה. לא היינו לגמרי לבד, אז שאלתי אותה בלחישה אם זה הבנקים או משהו אחר. היא אמרה שגם וגם. אמרתי לה, 'יש ימים כאלה. קחי נשימה ארוכה.' והיא העלתה בקושי חיוך על פניה, והזכירה משהו נחמד שחוותה במשפחתה, כדי להגיד שאמנם קשה, אך ישנם גם רגעי שמחה בכול יום. וראוי וכדאי לזכרם ברגעים קשים כאלה.
יצאתי ממנה ולבי נכאב. היה צר לי עליה. קיוויתי בשבילה רק לטוב. והתגנבה לזה עוד נימה, כזו שמתגנבת ללב כשרואים מישהו אחר בצערו. אתם יודעים למה אני מתכוון. ללחישה הפנימית, 'תודה לאל שאני בסדר, שאצלי הכול בסדר, יחסית.'
עברו 24 שעות, ועכשיו אני מרגיש כמוה. הקארמה היא באמת כלבה, או כמו שאומרים את זה באנגלית, Karma is a bitch.
*
היום שלי התחיל בהתרגשות. המחנך של בניי עבר ניתוח במיתרי הקול ואינו יכול לדבר שבוע ומחצה. התנדבתי להחליף אותו, והיום קיבלתי לידיי את הכיתה של מיכאל ודניאל, שחולקה לשתי קבוצות, בזו אחר זו. מכיוון שבשנה שעברה כבר כתבתי איתם סיפור, הפעם החלטתי להכין להם שיעור על סודות העברית. זכר-נקבה, יחיד-רבים, משהו על מבנה השורש, וגם משל או סיפור קטן לקינוח.
נכנסתי לאתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית. הוא נהדר. מצאתי שם בדיוק מה שחיפשתי. דפי עבודה להוראת זכר-נקבה ויחיד/ה-רבים/ות. הדפסתי אותם. אחרי כן ראיתי שם משל על האריה והעכבר, משל חינוכי מצוין על חילופי כוחות בעולם הטבע וגם בעולם האנושי, ולקינוח – סיפור קצר, "המשאלה," שבו כול ילד מוזמן לבקש משאלה לכבוד השנה החדשה.
לפני השיעור החלטתי גם לדחוף שעת כתיבה. אז נכנסתי למחשב, וגיליתי שבזמן האחרון עבדתי על שלושה-ארבעה קבצים שלא הסתנכרנו כמו שצריך, ולכן בכול קובץ יש לי פרקים מסוימים מן הספר וחסרים בו אחרים. וכך, אפוא, את שעת הכתיבה המתוכננת ביליתי בהשוואות גרסאות, במקום בכתיבה. עשיתי רק חצי ורצתי לבית הספר.
למפגש שלי עם התלמידים התלוותה סייעת פדגוגית נפלאה. הצגתי בפניהם את נושא השיעור, על הלוח הכנתי מראש מילים ביחיד/ה ורבים/ות, כאשר אות הריבוי צבועה בצבע אחר, להדגשה. כמו כן כתבתי את השורש 'עבר' ו'חבר' וכול מיני מילים שנגזרות ממנו, שוב, עם אותיות מודגשות. הזמנתי את הילדים לקרוא מן הלוח, ואחרי כן חילקתי להם את דפי העבודה, ועופרה הסייעת ואני עברנו בין הילדים ועזרנו להם להפוך מלים ביחיד לרבים, לסמן סיומות של רבים/ות ועוד.
כאב הלב הראשון והגדול שלי הבוקר היה כאשר דניאל, בני, סירב לשתף אתי פעולה. בעוד אחיו, וכול חבריו, שוקדים על תרגיליהם, דניאל הודיע לי שזה 'משעמם', וחדל מלנסות אפילו לכתוב. אז כן, אני יודע ש'משעמם' זו מילה כוללנית, שמאחוריה מסתתרות משמעויות רבות, כמו 'אני פוחד להיכשל,' או 'אני לא יודע,' ואולי גם 'אני רוצה להראות לך, אבא, מי החזק פה' ועוד. אבל זה שבר לי את הלב והעיב על ההצלחה הגדולה של שני השיעורים שהעברתי.
כשחזרתי הביתה סיפרתי לאבא שלי על כך, ושוחחנו בינינו. קמתי להכין לנו ארוחת צהריים, ואז מכשיר הטלפון הסלולרי שלי נפל מכיס המכנסיים על הארץ, חטף מכה קשה במסך, והמסך השתבש לגמרי. המכשיר גמור. או לפחות המסך. אי אפשר להשתמש בו.
ואז התקשרתי לבנק. ידעתי שעלי לשלם היום 5000 שקל מיסים, ושבחודש הבא כמעט ולא תהיה לי פרנסה. ביקשתי הלוואת גישור לחודשיים-שלושה, על חשבון החזר מס וכסף על הסדנה במעלות שיגיעו לי עד נובמבר. הם סירבו לסכום שביקשתי ואישרו לי רק חצי ממנו, שייגמר עוד השבוע.
התרגזתי מאד. אבל אמרתי לעצמי בלבי שאיכשהוא אסתדר.
רגע אחרי כן כבה כול החשמל בבית. בתחילה חשבתי שמדובר בקצר ואז התברר לי, שמדובר בהפסקת חשמל יזומה בישוב, עד 15.30. ואני עם מקרר מלא אוכל הודי משובח שבישלתי השבת.
ובלי אינטרנט. כי כשאין חשמל אין אינטרנט. וגם אי אפשר לשתות מים קרים מ'תמי ארבע' וגם לא אספרסו מהמכונה.
הכנתי לאבא ולי חזה עוף על הפלנצ'ה, על הגז, במקום לחמם לנו אוכל במיקרו. אכלנו והלכתי לנוח. ואז גיליתי, שאין חשמל, ולכן אינני יכול להשתמש במכונת הסי פאפ שלי. מה שמבטיח שינה קשה.
קמתי מהשינה הקשה, הרתחתי מים על האש, שתיתי קפה, ורצתי לצהרון כדי לאסוף את הילדים ולרדת איתם לקונסבטוריון בכרמיאל. בדרך עברנו אצל רופא הילדים, שיתבונן בנגעי עור שיש לשניהם, כמו לרוב ילדי פלך-תובל, כתוצאה מעקיצות שחטפו בחורש. כמו שחשבתי, הנגעים מצריכים משחה אנטיביוטית.
השיעורים היו מוצלחים, הילדים היו נהדרים. מיכאל השתפר פלאים בנגינה, היום כבר פרט על ארבעת מיתרי הכינור, דניאל הפליא אותי ביכולת קריאת התווים שלו ובשיתוף הפעולה שלו עם מורתו.
משם נסענו לקנות להם ארטיקים, משחה אנטיביוטית ואוכל לכלבה. ואז חזרנו הביתה. ממש לפני הכניסה לבית דניאל הציק למיכאל, ומיכאל, שכבר היה עייף ומותש לגמרי מן היום הארוך, סירב לצאת מן המכונית. הרמתי עליו את קולי (בעדינות, בחיי), שייצא כבר, ואז הוא יצא, נכנס הביתה, טרק כול מה שיכול היה לטרוק בדרך, וצרח דברים איומים. אבא שלי נבהל ושאל מה קרה, ומיכאל אמר לו שדניאל ואני מציקים לו.
"אני מציק לך? אחרי יום שלם יחד? אחרי שבאתי לבית הספר, הייתי אתך בשיעור הנגינה בכינור, קניתי לך ארטיק כמו שביקשת, אני הצקתי לך?" התפוצצתי.
"כן, כי צעקת עלי."
"לא צעקתי עליך. רק ביקשתי שתצא מן המכונית."
התיישבתי לאכול משהו לפני שאני נוסע לסדנה במעלות. פתאום הייתה לי שיחת טלפון, ממישהי שרוצה להירשם לסדנת כתיבה שלי באוניברסיטה הפתוחה. היא סיפרה לי שהבוקר צלצלה לשם, ואמרו לה שהקורסים שלי מבוטלים.
לי לא הודיעו דבר על כך. למעשה, אם זה כך, אני נשאר בלי פרנסה כבר מתחילת אוקטובר, עוד במהלך החגים. ואני כמובן מחויב לתשלומים ולהוצאות רבות.
ככה נראה היום שלי. אני מקווה שמחר, יום הבחירות, יהיה שחר של יום חדש. הן לי והן לכולנו. אמן ואמן.
