תהליך היצירה

תרגיעו, אני גונב דעת, לא טלפונים של דיפלומטים טורקים.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (127).

     לנו, הישראלים, יש כול מיני תכונות מעניינות. אחת מהן היא אחווה ודאגה חובקות-כול, גורפות, מכלילות את כולנו בתוך לוען האוהב. אנחנו רק שומעים על רעידת אדמה באיזה מקום, או צונמי בחבל ארץ נידח, ומיד מתחילים להעלות בזיכרוננו מי שסיפר לנו שהוא נוסע או נוסעת לשם, ואז גם מתקשרים אליו או שולחים לו הודעות, המביעות תקווה שהכול אצלו או אצלה בסדר, אבל בסתר ליבנו גם מקווים שאולי אנחנו מחוברים בדרך זו באיזה אופן לדרמה עולמית בקטנה. כלומר, שמישהו שאנחנו מכירים התפגר או נפגע או טבע שם. ואז נוכל להזיל עליו דמעות תנין ולומר שהכרנו אותו, ואיזה אדם נפלא הוא היה, וכמה חבל שנסע לשם.

     תכונה אחרת שהבחנתי בה איך שגחתי מן הריחוק החברתי שגזרתי על עצמי במשך שנתיים בתובל – לשדה התעופה, היא הקולניות. אנחנו בני אדם קולניים. מאד. הקולניות הזאת אינה רק ווקאלית, היא באה לידי ביטוי גם בסגנון הלבוש והתספורת ובשפת הגוף. הבחנתי בזאת בשתי נשים צעירות שהלכו אחרינו בשרוול בין שדה התעופה לבטן המטוס, ובעוד זוג, גבר ואישה, שדיברו ביניהם בקולי קולות רגע לפני הכניסה למטוס, וגם במהלך הטיסה עצמה כמובן.

     הקולניות הזאת היא קודם כול הכרזה. אני פה. אני כאן. היא תופסת מרחב ומגדרת אותו. אבל היא מבטאת עוד משהו. אני כאן, ואני אני, ואני שם או שמה זין עליכם, כולכם, כי אני חוגג.ת את היותי בעולם.

     וזה מאד לא נעים להיות בתוך הקולניות הזאת. אפילו אדם כמוני, הממלא בנוכחותו את המרחב, מתכווץ למול קולניות זו, בקול ובשפת גוף ובמלל. כול שאני רוצה הוא להתכווץ, להתחבא, להתרחק מהם, מן הישראלים האלה, שכול כך עסוקים במילוי המרחב הציבורי, הבינאישי, מפני שזוהי הדרך היחידה שלהם להרגיש שהם קיימים, שיש להם מקום ועמדה בעולם, שיש בהם ערך.

     אני אדם מעודן. זה לא אומר שאין בי אלימות, עצבנות או קוצר רוח. אלוהים עדי שיש בי מזה לא מעט. אבל אני לא זקוק למילוי המרחב בקולי קולות או במחוות גוף גסות כדי לדעת שאני ישני. ההפך הוא הנכון. אני הכי קיים כשאני לעצמי, קרוב אצל עצמי, שקוע בתוך מחשבותיי, או בכתיבה שלי.

     אני כותב את הדברים האלה מפני שהערב נודע כי ישראלי נעצר בטורקיה, משום שאסף עמו טלפון של דיפלומט טורקי, בטיסה לאיסטנבול, ונעצר מיד ברדתו ממנה. מיד עם פרסום הידיעה החלו בני אדם שדואגים לי, באמת דואגים לי, לשלוח לי הודעות, כדי לוודא שהכול איתי בסדר, שזה לא אני שנעצרתי הערב שם, באיסטנבול.

     על ההודעות הראשונות עניתי בנימוס. עד שגברו, גם אחרי שכבר פורסמה הידיעה, שהישראלי הזה שוחרר ממעצר. הבנתי ממה הן נובעות. ממשאלת הלב הישראלית הכמוסה, בלבכםן כמו גם בליבי, להכיר מישהו שנמצא בלב דרמה, כדי שנוכל אחרי כן לברך ברוך השם אם שוחרר ללא פגע, ולחילופין, לצקצק בשפתיים ולומר, כמה חבל, איזה איש טוב הוא היה.

     ואני ישראלי. זה אצלי בדיוק כמו אצלכםן. שיהיה ברור. גם אני מצאתי את עצמי לא אחת שולח הודעות דאגה כאלה לזולתי.

     אז לדואגים ולדואגות, אל תיעלבו מן הציניות שלי, כי כולנו באותה קלחת של ישראליות. אבל ארגיע אתכם בדבר אחד. אני לא גונב מכשירי טלפון סלולאריים. אני גונב דברים אחרים לגמרי. טעמים, ריחות, סיפורים, אנקוטות, מראות בסמטה או ברחוב, מחווה של נערה התופסת בצוואר חברה בצורה משונה, בעלתנית, כמעט חונקת, בעוברם על פנינו ברחוב. אני גנב של מצבים אנושיים ושל פרטי נוף, של רשמי חושים, ושל סיפורים.

     כול מי שעובר לידי, לבוש בצורה משונה או מעוררת, מחווה איזו מחווה מפתיעה בשפת גוף, יושב לידי ומדבר בשפה שאני מבין ויכול לצותת לו, או לה, וודאי כול מי שמספר לי סיפור, דעו מראש. אני סופר, וככזה, כול מה שעבר לידי נכנס ישר למערת האוצר שלי, לכספת, שעליה שומרים אלף שדים שחורים משחור, ורק לי יש את הלחש הפותח אותה.

     ולפעמים גם לא לי.

     אבל בסוף היא תמיד נפתחת, ויש בה שקים של זהב ושל יהלומים ושל אבנים טובות. כול הרגעים הגנובים האלה, ההופכים לזהב היצירה.

     לילה טוב.

נ.ב.

אה, והמשיכו כמובן לדאוג לי. זה חשוב. ואני מקווה שאכזיב את כול דאגותיכםן ואשוב הביתה בשלום.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.