יומן מלחמה (70).
לקראת אחר הצהריים, אחרי יום שלם של מיון וסידור ארכיון הכתבים בחדר העבודה שלי, דניאל שאל אותי אם התחלתי לנקות לפסח. אמרתי לו שכן, משום שלא רציתי לומר לו את האמת: ביליתי זמן רב היום בסידור ובמיון הארכיון שלי, ובהכנת עוד כמה ארגזים להעברה למכון 'גנזים' של בית הסופר, השוכן בספריית שער ציון בית אריאלה, בשל החשש שלי מפני התרחבות המלחמה בצפון. אין לי ספק שתגיע, עם התקיפה ברפיח, כבר בימים הקרובים. במקרה כזה, אני רוצה להבטיח לפחות דבר אחד. שכמה שיותר מכתביי, שכבר סיימתי את העבודה עליהם, ישכנו במקום בטוח יותר מאשר בית בגליל, עשרים קילומטר מן הגבול.
אבל יש עוד טעם לסידור הארכיון. אני רוצה וחייב לחזור לעבוד על הרומן הבא שלי, ומתקשה לעשות זאת בחדר עמוס בכתבים, המצוי באי-סדר. בימים האחרונים הגהתי את כול החומר שהקלדתי למחשב, שכתבתי על גבי מכונת כתיבה, לרומן הבא שלי. אחרי שסיימתי את הגהתו הוצאתי את כול החומר בתדפיס. בזמן הקרוב ביותר גם אפרוש אותו על הארץ, ואמיינו לפי שלוש מערכות הסיפור, אראה מה יש מתחת ידיי ומה עוד עלי להשלים בו.
העבודה הזאת מחייבת אותי לריכוז מוחלט. לשקט. שקט מניירת. וגם לניתוק מן המתרחש מסביב. ניתוק זמני, למספר שעות, אבל ניתוק הכרחי. כדי שזה יקרה, אני מוכרח שחדר העבודה שלי יהיה מסודר. שאדע שהוצאתי ממנו טיוטות של כול מה שפורסם כבר, והותרתי בו רק דברים שעלי עוד לעבור ולעבוד עליהם. לעבוד על הרומן הבא – כשעיניי פקוחות אל הספרים שאחריו, הממתינים כאן, חלקם, כבר שנים.
כך מצאתי כאן טיוטות של כמה וכמה ספרי ילדים שעוד לא ראו אור, חלקם כאלה שכתבתי בשנות השמונים של המאה הקודמת, רומן ששמתי בצד, המון סיפורים קצרים, מחזות ותסריטים, התחלות כתיבה שמחכות לפיתוחן, בז'אנרים שונים, ועוד. למעשה, הדבר הכי טוב שיכול לקרות לי כעת הוא, שיגיע אלי סכום כסף כזה, שיאפשר לי לחדול מעבודה אחרת מלבד כתיבתי ופיתוח הכתיבה שלי. בערב ליל הסדר אהיה בן שישים וארבע, ומכאן ואילך עלי לנצל כול רגע פנוי ליצירה. מוטב שאטפל בה כול עוד כוחי במותניי וראשי צלול.
אבל כול אלה כמובן מותנים, קודם כול, במצב השורר כאן. בשנה החולפת, שנת ההפיכה המשטרית, וביתר שאת מאז פוגרום ה-7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיו, רוחי מוסחת. אני כואב וחרד כמו רוב הישראלים, עסוק במחשבתי בחטופים ובחללים, בממשלת החידלון והפשע שתפסה שלטון עלינו, במאבק נגדה ונגד העומד בראשה. כמו רוב הישראלים אני גם מלא חרדה מפני מה שעוד עלול להתרחש כאן, מכול בחינה אפשרית, ואיבדתי כליל את יכולתי לדמיין לנו תמונת עתיד ולהאמין בה. כרבים אחרים, מעשיה של ממשלת המחדל ייאשו אותי כליל. וככול אחד אחר, אני מנסה לשרוד את הימים האלה, בתקווה שיחלפו מהר.
בעבורי, ההכנה לכתיבה וסידור הארכיון הם, אם כן, כלי תרפויטי וכלי לביטוי החרדה גם יחד. מצד אחד אני מסתגר, מנסה להתעטף בכתביי, לשרות בחדר העבודה שלי רוב שעות היממה, מפני שזהו המקום היחיד שאני מרגיש בו בטוח. מצד שני, ההסתגרות הזאת בביתי, בחדרי, היא סימפטום של ייאוש ושל חרדה. אני מניח שאינני יחיד בכך.
הלוואי ועסקת חטופים תצא אל הפועל, יחד עם הפסקת אש, ותעלה את ישראל ואת הפלסטינים על הדרך לסיום המלחמה. אבל חששי הגדול הוא, שהנבל העומד בראשות הממשלה לא יאפשר זאת, מפני שההישרדות האישית והפוליטית שלנו מנוגדת להישרדותה של ישראל כחברה וכמדינה. בנימין נתניהו מתנקש במדינת ישראל ובאזרחיה, כדי לשרוד אישית, משפטית ופוליטית. לכן, אם מערכת המשפט והמערכת הפוליטית לא יביאו לקיצו הפוליטי – הוא ימשיך ויביא עלינו אסונות כבירים עוד יותר מפוגרום ה-7.10, ועלול להביא להכחדת ישראל.
במצב כזה קשה לכתוב ספרים, קשה לנשום.
אני יכול לקוות רק דבר אחד. שמה שהמחאה הציבורית לא מצליחה לעשות – יעשו מנהיגי תבל. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, התחיל בכך, גם צ'ק שומר, מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט. יהיו אחרים בעקבותיהם. בסופו של דבר הנבל ייפול. השאלה היא מה יותיר אחריו.
