שני הבנים שלי, מיכאל ודניאל, הם ילדים אסרטיביים ועצמאים. הם יודעים מה הם רוצים והם גם יודעים לומר, או לצעוק, זאת. הם למדו את זה ממני. את העיקשות, את ההתרסה. והם עושים את זה לא פחות טוב ממני, ובעיקר למולי.
בחודשים האחרונים זה התעצם. ברי לי, שזהו חלק מתהליך העיצוב שלהם כיחידים, המרד באבא, בהורה שלהם. אבל לפעמים זה באמת מוציא מן הכלים. כך, למשל, כאשר אני שואל אותם מה הם רוצים לארוחת ערב. דניאל סיגל לעצמו את התשובה "אני לא יודע," שהוא מתמיד בה גם למול סקירת המצאי במקרר. והוא תמיד מלא ושופע. בעיקר באה מרדנותם לידי ביטוי, כאשר מגיעה השבת, ואני מודיע להם שאנו יוצאים לטייל.
כשהיו קטנים היו כמה פעמים שממש הכרחתי אותם להיכנס למכונית. אבל זה נגמר. הם גדלו, ואני ניהלתי שיחה עם תמי, מנהלת המרכזון שלנו, וקיצ'י, רכזת החינוך, וביקשתי בעצתן. תמי יעצה לי שני דברים. האחד, תמיד להעמיד בפניהם שתי ברירות מכול דבר, משום ששפע של אפשרויות בחירה מבלבל אותם. שנית, לקבוע להם מה מרחב ההחלטה שלהם. למשל, אם החלטתי שנוסעים לטייל לנחל נעמן, ההחלטה הזאת תבוצע. באפשרותם לבחור האם ליהנות בטיול אם לאו.
בשתי השבתות האחרונות בחנו את זה. בשבוע שעבר, כשהודעתי להם שנוסעים ליער חניתה, מיכאל השתוקק לצאת לטייל, ואילו דניאל נעמד על רגליו האחוריות והודיע לי שהוא לא נוסע. שאנחנו יכולים לנסוע. הוא נשאר בבית.
"זה לא נתון להחלטתך," הודעתי לו, "אתה נוסע אתנו. אתה יכול להחליט אם ליהנות או לא."
"זו כן החלטה שלי," התעקש דניאל, "אני לא נוסע."
"דניאל, אתה מכיר אותי, אני לא רוצה להכריח אותך לבוא למכונית. אתה קם עכשיו, נועל נעליים ונוסע אתנו," אמרתי לו בפסקנות.
וזה קרה. והטיול היה נהדר.
הבוקר הם הציבו למולי אופוזיציה בשניים. עכשיו תראו, אני לא ההורה היחיד שילדיו בנו נגדו אופוזיציה. אבל כשאתה הורה יחידני מול תאומים נחושים בדעתם, זה באמת קשה. והבוקר, כשהודעתי להם שנוסעים לנחל נעמן, שניהם הבהירו לי שהם לא נוסעים. שאם אני רוצה אני יכול לנסוע לבד, הם נשארים בתובל.
שוב חזר הדיאלוג בנוגע למרחב ההחלטה, שוב נכנסו באי רצון לאוטו, ובעודם יושבים בו גם הודיעו לי, שכאשר נגיע לנחל הם לא ייצאו מן המכונית. אם אני רוצה, שאטייל לבדי שם.
נו טוב. כשרק הגענו לחניון נחל נעמן הם קפצו מן המכונית החוצה, השתינו בחדווה בין שיחי הגומא ומיד שמו על שכמיהם את תרמיליהם ויצאו לדרך.
ואחרי כן חזרנו הביתה, והיה כיף. ואחר הצהריים גם עשו כל אחד שיעור נגינה, ושיחקו עם חבר.
*
הערב ישבנו שלושתנו לצפות בחדשות. אני מתיר להם לצפות בעיקר בחלק הפוליטי. את סיפורי הזוועות האחרים אני משתדל לחסוך מהם. גנץ הופיע, ונשא נאום בחסד, של אדם שצמח והיה למנהיג לאומי תוך כדי הליכה. התבוננתי בו, הקשבתי לו, והייתי גאה שהוא האדם שנתתי לו את קולי. האיש הזה יכול, ראוי וגם יהיה למנהיגה הבא של מדינת ישראל.
כאשר ערוצי הטלוויזיה קטעו את נאומו, ברוב איוולתם וקוצר הראות שלהם, זיפזפתי בין הערוצים והגעתי לקצה הראיון של גדעון סער עם רינה מצליח. שמחתי מאוד בדברים שאמר. אמנם, אני רחוק מדעותיו והשקפותיו המדיניות של גדעון סער כרחוק מזרח ממערב, אני חושש שהוא מסוכן מאוד, בשל הקיצוניות המדינית שלו. אבל אני חושב שהוא יכול להיות מנהיג מצוין לימין, שהוא אדם ראוי, בעל ערכים מוצקים, ראיית עולם רחבה ומפוכחת, ושהוא צודק ברצונו להגן על מערכות האכיפה והמשפט וגם על המדינה ועל הליכוד.
במהלך סוף השבוע הזה סימנו פרקליט המדינה, שי ניצן, היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, יו"ר כחול לבן, בני גנץ, וחה"כ גדעון סער, לבנימין נתניהו, את מרחב ההחלטה שלו. הוא איבד את המנדט להנהיג את ישראל, הוא יורד מן הבמה הפוליטית, הוא הפך לבלתי כשיר להמשיך בתפקידו כראש ממשלה, ובלתי כשיר כשותף למעשה הפוליטי.
בתוך גבולות ההחלטה האלה, שאינם שלו, יכול נתניהו לבחור איך ירד מן הבמה הציבורית. בדם ואש ובתימרות עשן, שיעלו מן ההמון המוסת שיוציא אל רחובות ישראל, בכלימה ובקלון ובבושת פנים, בשעה שיקבעו שאין הוא רשאי לנסות להקים ממשלה ואין הוא כשיר לעמוד בראש ממשלת מעבר, או באומץ לב, אם יודיע מיידית שנבצר ממנו להמשיך בתפקידו.
כולם אומרים לו – ביבי, אתה גמרת. לך נשאר רק דבר אחד. לקבוע איך תרד מן הבמה הציבורית, ומה יזכרו לך וממך.
הימים הקרובים, השעות הקרובות, הן אלה שבהן תקבע אם תובל אל בית הכלא כאחרון הנקלים והשפלים, וחלילה כאדם שדם על ידיו, אם תמשיך בהסתה – או כמנהיג שסרח, הודה בכישלונו, והלך לרצות את עונשו בראש מורם.
אם תמשיך בדרכך המסיתה והמפלגת, בסופו של דבר לא תהיה ברירה לרשויות, אלא להוציא אותך, את רעייתך ואת בנך ממשכן ראש הממשלה בכוח, כדי למנוע ממך את המשך ההסתה, הפגיעה ביסודות הדמוקרטיה ובחוסן החברה בישראל. אם לא תקום מיוזמתך ותתפטר, אם לא תחדל מיד מן ההסתה, לא ירחק היום הזה. הוא יגיע. אתה תיתפס בידי רשויות האכיפה והחוק, ותיגרר ממעון ראש הממשלה בכוח. ואז לא יועילו לך כול צבא תומכיך ומלקקיך וחנפניך.
לכן מוטב שתקום, תודיע על נבצרות, ותעשה זאת בראש מורם.
נ.ב.
מכיוון שאינני אלא אזרח פשוט, ואין לי שום נגיעה לרשויות האכיפה והחוק כיום, גם אין לראות בדבריי אלא נבואת לב. אני רואה את הדברים נכוחה. ככול שתמשיך בהסתה ובפילוג, אתה מקרב על עצמך סוף נורא. ולא מידי איש הוא יבוא, אלא מידיך אתה.
