"הָעֶרֶב הִתְאַלְמֵן מִקּוֹלוֹתֶיהָ"

"הָעֶרֶב הִתְאַלְמֵן מִקּוֹלוֹתֶיהָ"

לגבריאלה, לדלה

ולחברות המשוררות שלי בירושלים

בצער רב קיבלתי הבוקר ממזכ"ל אגודת הסופרים, חברתי הסופרת נירה תובל, בהיותי במשרדה בבית הסופר, את ההודעה על פטירתה של חברה ותיקה אחרת שלי, המשוררת גבריאלה אלישע (אלה בת-ציון). ממש גנחתי מכאב.

גבריאלה נולדה ב 13.11.54, ונפטרה אמש ממחלה קשה, והיא בת 65.  הערך שלה בוויקיפדיה מספר, כי נולדה בירושלים ב-1954. אביהָ היה שוטר בתקופת המנדט הבריטי ואחר כך במשטרת ישראל. אמהּ הייתה עקרת בית. גבריאלה למדה בירושלים בבית ספר יסודי אליאנס ולאחר מכן בתיכון כרמיה / רנה קסין. בשנים 1992–1994 למדה ספרנות במכללת בית ברל. בשנים 2004–2006 למדה צ'יקונג במכון וינגייט, בשנים 2007–2008 למדה פעילות גופנית לגיל הזהב במכון וינגייט ובשנים 2011–2013 למדה לימודי תעודה בעריכת לשון במכללת ליפשיץ בירושלים. היא התפרנסה רוב חייה מהגהה ומעריכה. בשנים 1984-2004 שינתה את שמה לאלה בת ציון, ואחרי כן שבה לשמה המקורי.

גבריאלה כתבה שירה מנעוריה. בגיל 18 זכתה בפרס לספרות ע"ש מתי כ"ץ, ואחרי כשנה ראה אור ספר שיריה הראשון "בשפתיים נשפתי חושך לגוף" (סימן קריאה, 1973). היא הייתה בין המשתתפים הקבועים בכתב העת "סימן קריאה" בראשיתו, פרסמה מאז ברוב כתבי העת והמוספים הספרותיים והוציאה לאור אחד עשר קובצי שירה (מקור), ותרגמה שירה מאנגלית ומצרפתית. כן יזמה, ערכה והוציאה לאור את כתב העת לשירה מרפסת בשנים 1990–1992. על פעילותה הספרותית זכתה בפרסים רבים.

באחד מספריה הראשונים ("הנשמה מילולית," סימן קריאה, 1980), כתבה: "קָרְאוּ לִי זֶהָבָה בְּלַיְלָה אֶחָד/ וְלֹא יָדַעְתִּי לְנַגֵּן בְּשׁוּם כְּלִי/ וְהָיְתָה צְלִילוּת מִן הַכֵּלִים הָהֵם/וְלֹא יָדַעְתִּי אֲנִי לְנַגֵּן בָּהֶם,// בְּכָל זֹאת הָיִיתִי קַלִּילָה/ בָּאֲוִיר אוֹתוֹ לַיְלָה/ וְלֹא יָדַעְתִּי לְנַגֵּן בְּשׁוּם כְּלִי/וְשׁוּם צְלִילוּת לֹא נָבְעָה מִמֶּנִּי."  בצד הספק הזה, באשר לכתיבתה, ידעה לראות את עצמה ככותבת באופן מלא הומור ואירוניה עצמית: "וְאַתָּה, מָה שְׁלוֹמְךָ?/ אֵיךְ אַתָּה מְבַלֶּה אֶת הָעֶרֶב, מְעַנְיֵן אוֹתִי לָדַעַת,/אֲרוּחָה סִינִית? פּוֹקֶר? סֶקְס?/כָּל זֶה מְגֻשָּׁם לְטַעֲמִי הָעֶרֶב. אֶשָּׁאֵר בְּדִירָתִי הַמְּפֹאֶרֶת/וְאֶכְתֹּב שִׁירִים.// שֶׁיִּהְיֶה בָּרוּר: אֶחָד מְשַׂחֵק פּוֹקֶר בָּעֶרֶב/אֶחָד כּוֹתֵב שִׁירִים."

אבל גבריאלה ידעה לנגן את שירהּ, ועוד איך. היא ידעה לכתוב אפוריזמים מדויקים כמו: "לוּ הָיְתָה בְּיָדִי כּוֹס מַיִם/הִיא הָיְתָה עַכְשָׁו נִשְׁמֶטֶת מִיָּדִי", או "בָּא לִי לִהְיוֹת אִישׁ אָבֵל/אֲבָל בֵּינְתַיִם מוּסִיקָה מִזְרָחִית/מְרוֹנֶנֶת אֶת לִבִּי" וגם "צִפּוֹר אַחַת /יוֹדַעַת אַהֲבָתָהּ/וְצִפּוֹר אַחֶרֶת/נִשְׁמָתָהּ בּוֹכָה." צורת המכתם הזאת שזורה כחוט השני ביצירתה. בספר "טקסטים ומיני טקסטים," למשל, היא כותבת: "עוֹלָם חָתוּם שֶׁאֵין בּוֹ מָה לוֹמַר/גַּם אִתּוֹ אֶפְשָׁר לְשַׂחֵק", או "אֲדָמָה צְרִיכָה לִהְיוֹת פּוֹרִיָה לְהַצְמִיחַ עֵץ וּפְרִי/לְמַאֲכָל וּלְיֹפִי, וְכָךְ צְרִיכִים לִהְיוֹת גַּם חַיָּיו שֶׁל אָדָם."

לבד מן המכתם כתבה גם סונטות נטולות חרוז ומשקל, אבל סדורות בתבנית הסונטה, תוך שהן מפשיטות ממנה את מלבושי החרוז והמשקל שלה ומותירות אותה חשופה, עירומה, מינימליסטית:

הֵבֵאתִי לְמִטָּתִי סֵפֶר 'יְסוֹדוֹת הַתַּחְבִּיר'

וְעָלָה בִּי הָרַעְיוֹן לְהַלָּן

לְיַד מַאֲפֵרָה מִשַּׁיִשׁ

הָאָדָם בּוֹחֵר אֶת חֹמֶר הַקְּרִיאָה שֶׁלּוֹ

שָׁעָה אֲרֻכָּה מֻנָּח הַסֵּפֶר עַל הָאִצְטַבָּה

שָׁקֵט כִּבְיוֹם הִוָּלְדוֹ

רַק עָשָׁן מְטֹרָף עוֹבֵד קָשֶׁה

בָּאֲוִיר שֶׁמּוּטָב הָיָה לוֹ לִהְיוֹת נָקִי

וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת הָרַדְיוֹ כְּבָר מְדַבֵּר

לְלֹא הַפְסָקָה

אֲנִי נִתְפַּסְתִּי לְהַרְגָּשָׁה שֶׁל חֹלִי

מִכֵּיוָן שֶׁהָדַף נִתְלַשׁ מִן הַמַּחְבֶּרֶת

אֲסַיֵּם אֶת הַמִּכְתָּב

וְאַאֲזִין לְקוֹלוֹת יוֹדְעֵי דָּבָר

כפי שניתן לראות, גבריאלה כתבה שירה בלשון רזה, מינימליסטית, ושכללה את יכולת האמירה שלה בשירים קצרים, בהירים. אחת התופעות המעניינות בשירתה היא השימוש בקטלוגים בקצב סטקטו, במשפטים קצרים, חתוכים. כך, למשל, "חֲלֵב הַבֹּקֶר, עַרְפִלִּים, אִשָּׁה/מִתְעוֹרֶרֶת, חֲבוּקָה בִּזְרוֹעוֹתַי" ("מוסיקה אחרת"), הגידו מה שתגידו, בעבורי קטלוג כזה, המתאר אושר, הוא מרעיד לב. או "שִׁפּוּעַ הַמִּדְרוֹן. צֶלַע הַגִּבְעָה. רֶכֶס הֶהָרִים. קַו הָאֹפֶק./רוֹאָה מֵרָחוֹק בַּיִת מֵאֶבֶן מִתְפַּתָּה לְהַגִּיד אֵיזֶה מַרְגּוֹעַ."

גם אם נמנעה מן הדימוי ומן המטפורה, כצו הדור ההוא בשירה העברית, ידעה גבריאלה לצייר תמונות מֶטוֹנימיות יפהפיות מנופי חייה. כך, למשל, שורה כמו "לַיְלָה עוֹטֵף אֶת הֶהָרִים/בִּשְׂמִיכָה קְטִיפָנִית", או "וּמִבַּעַד לְרִבּוּעֵי הָרֶשֶׁת הֵצִיף הָאוֹר אֶת הֶחָלָל/בְּחוֹזֶה נִפְלָא שֶׁל יְצִירָה/וְהִתְרוֹנְנוּת מֵחָד וּבְהִתְאָרֵךְ שְׁתִיקָה מֵאִידָךְ/גָּוַע הַלַּיְלָה/בְּלִי שֶׁגָּוַעְנוּ." וגם:

אוֹרוֹת הָעִיר הַמִזְרָחִית נִצְּתוּ מִזְּמַן.

בְּקָרוֹב אַקְוָרֵל אַוְרִירִי שֶׁל זְרִיחָה

יִתְקַדֵּם מִן הָאֹפֶק לְעֵבֶר בֵּיתֵנוּ

בִּצְבָעִים מַעֲמִיקִים וְהוֹלְכִים.

שירי האהבה

בספריה הראשונים כתבה גבריאלה הרבה על ציפורים. היא אהבה ציפורים, וגם דימתה את אהובותיה לציפורים. בספרה "מוסיקה אחרת" (הוצאת פיוט, 1983), שהוקדש לדלה, בת-זוגה באותן שנים, כבר כתבה בבהירות שאין למעלה ממנה את אהבתה לה:

מוסיקה אחרת

מִבַּעַד לִצְלִילֵי מוּסִיקָה אַחֶרֶת דִּמִּיתִי לְרֶגַע

מוּסִיקָה אַחֶרֶת שֶׁנָּהַגְנוּ לִשְׁמֹעַ בְּרִגְשָׁה

אֶת קְלֵיאוֹ לֵיין – תַּעְתּוּעֵי בֵּין עַרְבַּיִם אוֹ מָה –

עַכְשָׁו רוֹצָה אֲנִי לוֹמַר בְּכֵנוּת, לְלֹא כָּל פַנְטַזְיָה, אוֹ מַשֶּׁהוּ דּוֹמֶה לָזֶה:

אָשְׁרִי הָיָה שָׁלֵם אִלּוּ הָיִית כָּאן, אֲהוּבָתִי.

(אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁלְּעִתִּים קְרוֹבוֹת זֶה נִשְׁמַע כְּהַגְזָמָה

לְהַעֲמִיד אֶת כָּל הַבִּנְיָן עַל יְסוֹדוֹת שֶׁל אַהֲבָה

וּכְשֶׁהַיְסוֹד הַזֶּה – מַשֶּׁהוּ קוֹרֶה אִתּוֹ – כְּגוֹן תּוֹלָעִים אוֹ רְעָלִים

בְּרֹב מְהוּמָה וּלְעִתִּים בְּיָגוֹן כָּל-כָּךְ שַׁתְקָנִי אוֹתוֹ בִּנְיָן מִתְמוֹטֵט)

אֲבָל לֹא שָׁבוּר הוּא לִבִּי, לֹא קָרוּעַ, שָׁלֵם לַחֲלוּטִין

רַק הַגַּעְגּוּעִים… וַאֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאִלּוּ הָיִית כָּאן

לֹא הָיִיתִי יְכוֹלָה לוֹמַר שֶׁחָסֵר לִי דָּבָר.

בספר הזה ישנן הרבה שורות בלתי נשכחות. כך, למשל, הבית הבא:

"אֲבָל עַכְשָׁו זֶה מְאוֹד מוּחָשִׁי, אֶצְבְּעוֹתַי רוֹצוֹת לְלַטֵּף אֶת גּוּפֵךְ,

מְלַטְּפוֹת אֶת גּוּפֵךְ בִּתְנוּעָה מוּחָשִׁית שֶׁל לְלַטֵּף אֶת גּוּפֵךְ הָאָהוּב,

אֶצְבְּעוֹתַי – בְּרַעַד הַלִּטּוּף – אֶת גּוּפֵךְ הָאָהוּב."

הבעת הכמיהה ללטף את גופה של האהובה, והנכחת האהובה הנעדרת בעצם הדיבר, בעצם החזרה על הכמיהה ועל הליטוף, הן שעושות שורות אלה לנפלאות.

גבריאלה כתבה את אהבתה ואת נפשה בבהירות. היא הייתה אישה ענווה וצנועה, חשאית כמעט, ולא אהבה תיוגים. לכן, ייתכן שהייתה כועסת עלי על מה שאכתוב להלן. אבל גבריאלה היא המשוררת הראשונה בשירה העברית, שכתבה במישרין, בפתיחות כזו, על אהבת נשים. יונה וולך פתחה לכולנו את הדרך בשירתה, שהייתה כר שירי פורה לבירור טבעה המיזוגני של הלשון העברית, ולבירור שאלות של מין ושל מגדר, הרבה לפני שמישהו בכלל דיבר כאן על לימודי מגדר. אך מה שהיה בעבור יונה שדה משחקים עצום של סצנות בימתיות, היה אצל גבריאלה עצם האהבה ומהות החיים. לכן, הייתה מסוגלת להניח על הדף שורות כה פשוטות וצנועות, ועם זאת מרעידות בעוצמתן, כמו: "אִם אֲסוֹבֵב אֶת הַחוּגָה בְּאֹפֶן מְסֻיָּם/הַטֶּלֶפוֹן יְצַלְצֵל בְּדִירַת הַסְּטוּדְיוֹ שֶׁלָּךְ בִנְיוּ-יוֹרְק//אֹמַר לָךְ: הַמּוּסִיקָה מְחַבֶּרֶת אוֹתִי וְאוֹתָךְ," אוֹ "קוֹלֵךְ הִזְרִים אֵלַי חַיִּים./קוֹלֵךְ נָתַן לִי הִתְמַצְּאוּת חֲדָשָׁה./עַכְשָׁו אֲנִי מְחַכָּה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹלֵךְ קָרוֹב לְגוּפִי / וּלְלֹא מִכְשׁוּר." או, מאוחר יותר, בספר "טקסטים ומיני טקסטים":

עיניים כחולות

רוֹצָה לְהִכָּנֵס לְעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אֵיךְ רוֹאִים אֶת הָעוֹלָם

דֶּרֶךְ הָעֵינַיִם הָאֵלֶּה, אֵיזֶה

מֵידָע הֵן מַעֲבִירוֹת לַמֹּחַ

יַקִּירָתִי

וְלַחֲלוֹם אֶת חֲלוֹמוֹתַיִךְ

שָׁעָה שֶׁאֶת קוֹדֶמֶת

לְהִכָּנֵס לְעֵינַיִךְ הַכְּחֻלּוֹת

אוֹ לְפָחוֹת לְהִשְׁתַּקֵּף בָּהֶן.

השיר הזה, שיר אהבה, שבו מבקשת הדוברת להיבלע, להיטמע כליל בגוף האהובה, או לפחות להפוך למושא ההתבוננות שלה, היה בעבורי, בקריאתי אותו לראשונה, פשוט מכה של יופי בלב. אחרי שיר כזה, שירת האהבה העברית פשוט נראית אחרת. וזה בדיוק היה כוחה של אלה, גבריאלה. היכולת לכתוב פשוט, צלול, נהיר, ובזה להרעיד עולמות ממקומם.

*

אין בידיי כול ספריה של גבריאלה, ואיך באפשרותי לכלול במאמר אחד את מלוא ההיקף של יצירתה. בצד שירי האהבה היפים שלה כתבה גם שירי הגות והתעמקות בטבעו של אדם ושל עולם ושל אל. אלה יחכו לכן ולכם, שתחפשו אותם ותקראו בהם.

מפעל ספרותי חשוב נוסף שלה היה תרגום שירתה של המשוררת האמריקנית הלסבית אלזה גידלאו. תוכלו לקרוא עליה כאן. היום, בחושבי על גבריאלה, קלטתי פתאום משהו משונה. שגבריאלה אלישע ואלזה גידלאו הם שמות המתחילים באותן אותיות ממש. ונדמה לי, שאין זה מקרה.

צר לי מאוד על לכתה. צר לי לא פחות על כך שלא יכולתי ללוותה היום בדרכה האחרונה. אני מקווה, שכתיבתי זו עליה תתקבל אצלה כאילו באתי עמה לבית העלמין והנחתי זר פרחים על קברה.

אילן שיינפלד, תובל, 26.2.19

נ.ב.

כל היום נשאתי בלבי מחשבה כבדה. שהנה זלדה מתה, ואחריה מירי בן שמחון ומרים איתן  וכעת גם גבריאלה אלישע, וחצי מהמשוררות הירושלמיות מבנות דורי כבר אינן, ופיללתי בלבי שהשם ישמור על נפשותיהן של אלה שנותרו עמנו ועל החדשות שבאו אחריהן. כי אם יש איזה דבר מובהק שאני חש כלפי הסופרים והסופרות, המשוררים והמשוררות, הריהו שהם לי כבני ובנות משפחה, משפחה מורחבת, קרובה ורחוקה, משפחה המקבלת אליה עוד ועוד בני ובנות משפחה חדשים וחדשות, הממלאים אותה בדברי שירה, אך גם מאבדת חלק מקולותיה, וכול קול של משורר או משוררת שהולכים לעולמם הריהו כאובדנו של עולם שלם.