בחרתי בשורה הראשונה מקינתו של שלמה אבן-גבירול על מות נדיבו, יקותיאל, מפני שאין כמוה כדי לתאר את מה שאני מרגיש היום הזה. כמו ישראלים רבים, נתתי את תקוותי בבני גנץ ובמפלגת ‘כחול לבן,’ שינקו מחיינו את הזוהמה הפשיסטית שהכניס אליהם בנימין נתניהו. האמנתי כי יתגברו עליו, ויקימו ממשלה בתמיכת הרשימה המשותפת, ליברמן ומרץ-העבודה, ויביאו ליום חדש על ישראל.
מה שקיבלנו הערב נראה, לפחות לכעת עתה, כמפח נפש. אמנם, גנץ ומפלגתו יחזיקו בתיקים החשובים בממשלה זו, ובכך ישמרו על בטחון ישראל, יחסי החוץ שלה, כלכלתה והמערכת המשפטית שלה. יתר על כן, ראשי הוועדות כבר מונו, ובהם חברי וחברות הרשימה המשותפת, שזה נפלא. אבל בנימין נתניהו יישאר על כיסאו, ואם לא תגיע פרשה משפטית מסעירה נוספת, או גילוי נוסף של מעשיו הסמויים – נישאר תקועים עם האיש הנאלח הזה עוד כשנה וחצי.
ההימור שלקחו כאן גנץ, אשכנזי ואנשיהם הוא עצום. ייתכן שיתברר כמוצלח, אם נתניהו יורד מכיסאו על ידי מערכת המשפט – או על ידי המון מעריציו, כאשר ייוודעו עוד ממעשיו הסמויים מעין, שאין לי ספק שישנם כאלה, הגם שאין לי על כך שום ידיעה. במידה וכך יקרה, ראשות הממשלה תיפול לידיו של בנימין גנץ כפרי בשל. אך אם לא יקרה הדבר, אם נתניהו יישאר על כיסאו בשנה וחצי הקרובות, הוא עלול לכרסם את יריבו בתוך ממשלתו ומחוצה לה, ולהחריב את התקווה של מחנה השמאל-מרכז לשינוי באורחותיה של החברה הישראלית.
נוכל להתנחם לפחות בדבר אחד. בכך שמערכת המשפט תעמוד על כנה, ובטחון ישראל יהיה בידי גבי אשכנזי ולא בידי נפתלי בנט, שיחסי החוץ של ישראל יהיו בידיים טובות וכך גם כלכלתה. הלוואי וכך יהיה גם עם תיקי החינוך והתרבות.
ביום הזה, שהתקווה נרמסה בו, אך אולי עוד תתקומם מחדש, ביליתי עם הילדים מהבוקר בגיזום שיחים בחצר, בגרירת גזם לפינת הגזם של היישוב, בניכוש עשבים בערוגות הירק, שהעלו עשב רב, ובשתילת כול שתילי הירקות שקנינו אתמול. כמו כן העלינו את חלקי הברכה הקיצית שלהם אל הגג. פתאום הבנתי, שאם נקים אותה השנה על הגג, ולא על הדשא, נוכל לתת לדשא להבריא – ונזכה בברכת ילדים שמימיה יהיו חמימים כול העת בזכות השמש.
אבל בתוך היום הזה, שבו הילדים לא ניגנו ולא למדו, כי היו עסוקים בעמל, גם היו הרבה רגעים של התפרקות. הם שיחקו על הטרמפולינה, רבו, צעקו, מחו על כך שאינם יכולים להיפגש עם חבריהם, יצאו וחזרו מן הבית, מודדים מרחקים של מאה מטר, ומפתחים עוינות כלפיי, כאילו אני האוסר עליהם מגע עם חבריהם והתרחקות מן הבית.
תקנות החירום האלה קשות מאד לילדים בכלל, ולילדי תובל בפרט. אינני יודע כמה זמן הם יחזיקו מעמד מבלי להתראות איש עם רעהו. מזל שיש לנו את כיכר הרוח, את מרחב המחיה ואת הנוף הגלילי המקיף אותנו, המאפשר להם להתרחק איש מרעהו אבל גם להסתובב בחוץ קצת, כדי להתאוורר.
כול היום ניקיתי את הבית לשבת. אחרי כן עברתי לחצר. עם ערב, אף על פי שישנתי בצהריים, הייתי כול כך מותש, שלא הייתי מסוגל להעביר את הסדנה און ליין של ימי חמישי ודחיתי אותה למוצאי שבת. גם החדשות העיבו על מצב רוחי. התפשטות הקורונה, הצטברות המתים, האזהרות החוזרות ונשנות מצד בכירי משרד הבריאות, שאנו קרובים לקטסטרופה, שבה לא יהיו די והותר מכונות הנשמה כדי להנשים בהן את החולים קשה.
כמדי שנה, אני כבר מרגיש את אלרגיית האביב, והיא באה לידי ביטוי, בין השאר, בקוצר נשימה. זה דבר שמלווה אותי כול אביב וסתיו כבר שנים. אבל עכשיו הוא מקבל ממד מבהיל. אינני יכול שלא לחשוב על כך, שאם חלילה אחלה בקורונה, אני עלול להגיע למצב קשה, ואז לא יעניקו לי את חסד ההנשמה, מפני שאני עם סוכרת, בעיות בכלי הדם ומעשן ותיק. זה מבהיל מאוד. ומייסר. ואני מאוד מקווה שלא אגיע לכך, ושכול הסיפור הזה, מגפת הקורונה, ייגמר מהר.
את התקווה דואגים אנשי תובל לתחזק. כמה דברים קרו כאן היום. חברה שלי מן היישוב התקשרה לשאול, האם ניתן להקל עלי בהעסקת הילדים, אבל דחיתי את עזרתה, כי עלי לשמור עלינו מבודדים ככול האפשר; התובלניקים החליטו לקיים סדר פסח אחר הצהריים, כשעוד לא קר, במתכונת יישובית – כול משפחה תוציא אל פתח ביתה שולחן סדר משלה, וכולנו נקיים את הסדר בחוץ, קוראים את ההגדה ושרים את השירים מבית לבית ומרחוב לרחוב; והערב גם שלחו ניל וקרוליין מרסר את הסרט שצילמו אתמול, את חברי וחברות תובל שרים את השיר Here Comes The Sun, מחלונות בתיהם.
הם עברו גם אצלנו אתמול, וביקשו שאשיר מן החלון. אבל הגיעו אלי בשתיים בצהריים, בדיוק כשכבר קרסתי אל תוך שנת הצהריים. לא הייתי מסוגל לעמוד בחלון ולשיר, וכך החמצתי את ההזדמנות להופיע בסרטון משובב הנפש הזה, הממלא את הלב בתקווה.
אבל אתם/ן תוכלו לחזות בו כאן, להתרגש, ולהבין איזה בני מזל אנו, מיכאל, דניאל, ואני, שעברנו לגור כאן והפכנו לחלק מן הקהילה מחממת הלב הזאת.
הלוואי ורוח החברות והתקווה השוררת בתובל תקיף גם את כול בית ישראל.
לילה טוב, בציפייה לבשורות טובות, אמן.
נ.ב.
פתחתי את הפוסט הזה בשורה הראשונה מקינתו של אבן גבירול על מות יקותיאל. בשיר הוא מתאר את שעת הדמדומים, כאילו השמים מתאבלים על מות הנדיב. הנה השיר במלואו:
רְאֵה שֶׁמֶשׁ לְעֵת עֶרֶב אֲדֻמָּה
כִּאִלּוּ לָבְשָׁה תוֹלָע לְמִכְסֶה,
תְּפַשֵּׁט פַּאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין
וְרוּחַ יָם בְּאַרְגָּמָן תְּכַסֶּה,
וְאֶרֶץ – עָזְבָה אוֹתָה עֲרֻמָּה
בְּצֵל הַלַּיְלָה תָּלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַּׁחַק אֲזַי קָדַר, כְּאִלּוּ
בְּשַׂק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכֻסֶּה.
(1040–1039)
כולי תקווה, שהשמש תזרח עלינו, ותשפיע עלינו מאורה ומחומה, ולא מצערה ומאבלה. אמן.
