את מנחם בגין הניסו מן הממשלה אל ביתו, במהלך מלחמת לבנון, ארבע אימהות. את בנימין נתניהו יניסו מבלפור מאות נשים עם קלשונים. זה לא רעיון חדש. למעשה, זוהי הדרך בה הוכרע המאבק על הבסטיליה. שש מאות מנשות פאריז הרעבות צעדו ב-5 באוקטובר 1789 אל בנין העירייה. אחרי שפרצו את מחסני המזון שם וגילו שהמזון לא יספיק להן עברו לצעוד אל ארמון ורסאי. המלך לואי ה-16 ואשתו פגשו אותן ונתנו להן מזון, אך לבסוף נאלצו לסגת מארמון ורסאי לארמון טווילרי. זה היה הרגע המכונן במהפכה הצרפתית, הרגע שהמלך הפך בו שבוי בידי ההמון.
במידה ובנימין נתניהו לא יחזיר את המנדט ביום שלישי הקרוב, בחצות, זה גם מה שצריך להתחולל כאן. כול האימהות בצהוב, כול נשות המחאה, בוגרות וצעירות, צריכות לצעוד אל משכן ראש הממשלה ברחוב בלפור ובידיהן קלשונים. לא ככלי נשק, חלילה, אלא כהצהרה היסטורית ברורה. אחריהן יכולים לצעוד גם הגברים. אבל הנשים צריכות להיות בראש. יהודיות וערביות, חילוניות וחרדיות, נשואות ורווקות. הן היולדות אותנו, הן המכלכלות אותנו, והן גם היודעות היטב מכולנו מה ראוי ומה נכון.
חברתי, אריאנה מלמד, אמרה לי פעם, "בעיר שאי אפשר לשתות את מימיה אי אפשר לגור." זה היה בטרם שנינו עברנו מתל אביב צפונה ודרומה. על אותו משקל ברור, כי בארץ שבה יש ראש ממשלה הנאשם בשוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ראש ממשלה נכלולי, שקרן, משסה ומסית, פרנואיד נרקיסיסטי נטול מנהיגות, נטול כושר הכרעה ויכולת שיפוט וביצוע של החלטותיו, אי אפשר לחיות.
הנשים, האימהות של כולנו, יודעות זאת היטב מכולם. ולכן הן אלה שצריכות לעמוד בראש צעדת הגירוש מבלפור של ראש המכשלה. ולא פחות מכך, הן גם הראויות לעמוד בראש ממשלת השינוי והתמורה, וליטול חלק שוויוני בהשבת ישראל מחברה פרומה, חברת נתינים מפורקת ומבוהלת, לחברה המושתת על שוויון, צדק, חירות וערבות הדדית.
אני קורא בזה לנשות המחאה, למנהיגותיה, למארגנות עצרת הנשים בגן צ'רלס קלור ולמנהיגות ארגוני הנשים, לארגן ליום שלישי הקרוב את צעדת הגירוש של הנאשם ממשכן ראש הממשלה, צעדת נשים עם קלשונים מגשר המיתרים לבלפור.
אתן, ורק אתן, תצלחנה לגרש משם את המשפחה הטמאה.
