רגע לפני הטלת הסגר, פחות מיממה לפני ליל הסדר, בשעה שאלפי שוטרים וחיילים נפרשים בכבישי ישראל, כדי לסגור כול ישוב בפני עצמו; בזמן שלמעלה ממיליון ישראלים מובטלים, ורבבות אחרים אינם יודעים איך יכסו את קניות המזון שלהם לפסח; כשעשרות ישראלים כבר מתו מן המגפה, למעלה ממנה נמצאים בה בסכנת חיים ועוד אלפים חולים ונדבקים; בזמן שבו מערכת החינוך מושבתת, כול הורי ישראל אובדי עצות באשר לאבדן שנת הלימודים של ילדיהם, והורי הילדים המיוחדים, אלה שבבית ואלה שבהוסטלים, מטיחים ראשיהם בקיר מרוב ייאוש – ראש ממשלת המעבר עוצר את הקמתה של ממשלת 'האחדות', ממשלת 'החירום', שהוא עצמו הציע והניע – בשל רצונו לשלוט על הוועדה לבחירת שופטים.
זו תמציתה של ההצגה הנוראה ביותר המועלית כעת ברחבי ישראל.
המגיפה היא אמת. היא אכן מסוכנת יותר משפעת, מידבקת יותר וקטלנית מאד, בעיקר כלפי מבוגרים. כול העולם מצוי בסגר, במידה זו או אחרת של חומרה, וישראל אינה יוצאת מכלל זה. השאלה היא, מה עושים מנהיגי העולם במצב זה, ומה עושה בו ראש ממשלת המעבר, הנאשם, נתניהו.
נתניהו חזק בזיהוי הזדמנויות. בן-רגע הפך לאב המושיע של כולנו, אך מאחורי הדימוי התקשורתי הזה, שהוא מטפח מדי ערב, מסתתר אדם, שמונע מרשויות החירום של ישראל (כמו רח"ל ומל"ח) להתכנס ולטפל במשבר על פי הנהלים שגיבשו; שמפזר על דעת עצמו שלמונים לנתיניו בלי שיתוף משרד האוצר לפני כן; שמפשיר מיליארדים מתקציב המדינה לעסקאות רכש מפוקפקות ובלתי מפוכחות – ושמשתמש בהכרח לסגר ולעוצר שימוש פוליטי ציני, כדי לעכב ככול האפשר את סופו בהיכל המשפט והצדק.
רואים לך, ביבי. כבר מזה זמן רואים לך. רואים לך את החולשה, את הפאניקה, את התכסיסנות, רואים איך מאחורי הפראזות הגדולות שלך על הצורך באחדות ובממשלת חירום אתה מנסה להשתלט על מערכת המשפט, ורואים איך אתה מנצל את מחלת הקורונה כדי להפוך אותה ממגפה עולמית שצריכה טיפול רב-מערכתי חכם ומנוהל היטב, לפאניקה של ההמון, שאתה סוגר ומטיל עליו עוצר – ומקהה את חושיו באמצעות העצמת החרדה.
זה לא עובד לך יותר, ביבי. יש בביתך או בסביבתך אולי מי שמטעה אותך לחשוב, שאתה חזק, שאתה שולט, שזה עובד לך. אבל אתה טועה. הפאניקה, העליבות והתכסיסנות הפוליטית שלך נראות לעין כול. איבדת את זה לגמרי. איש שוב אינו מאמין לך לדבר. גם אם אנחנו מצייתים כעת להוראות הסגר, זה לא מפני שאנו מאמינים לך או בך, ביבי, זה פשוט מפני שאנחנו רוצים לחיות.
לא ייקח זמן רב, אולי אחרי המימונה, אולי עוד לפני כן, עד שהאנשים לא יוכלו לסבול עוד את אי הוודאות ואת הייאוש, את השבר הכלכלי שהחלטותיך קלעו אותנו אליו, ואת השבר הנפשי שמתחולל בנו כעת בשל הסגר והתמוטטות המשק והחברה בישראל. כולם ייצאו לרחובות. והם לא ייצאו לרחובות כדי להלל ולקלס אותך, אלא כדי להוריד אותך מן השלטון.
יכולת להימנע מכול אלה. להיפרד בשקט מתפקידך, ללכת לטפל בענייניך המשפטיים, ואז, מי יודע, אולי גם להגיע לעסקת טיעון או לרצות את דינך ולנסות לשוב לזירה הציבורית. בחרת בדרך אחרת. לתקוף את מערכות התקשורת, האכיפה והמשפט, וכעת, כמו וירוס מסוכן, גם את כלל החברה הישראלית.
אתה הווירוס, ביבי, אתה מחולל המגיפה. לא מגיפת הקורונה, אלא מגיפת חורבנה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית.
ואתה גם בוחר, ברגעים אלה ממש, את סופך.
זה טבעו של הגיבור הטראגי. יוהרתו מביאה אותו לחורבנו. אבל עד שהוא נופל לתהום הוא אינו קולט ואינו מכיר בכך שלשם מובילות אותו רגליו.
אחריתך נחרצה ביבי. בידי עצמך.
*
הדברים הללו חריפים. הם מן החריפים ביותר שכתבתי. הייתי שמח להימנע מהם בערב חג. אבל אסור לתת לכמיהה שלנו לאווירת חג להקהות את עינינו מראות. ערב חג הפסח מתחולל כאן המחזה המסוכן ביותר בתולדות הציונות. נאשם בשוחד ובהפרת אמונים משחק באזרחיו ובמתנגדיו, סוגר את כולנו, שובר את מטה לחמנו, כביכול בשם אחדות העם – ובעצם בעבור הימלטות ממשפט.
אני מאחל לכולכם/ן חג שמח, עד כמה שאפשר. חג מוזר יהיה זה. חג שנחגוג אותו עם הורינו ובני משפחותינו מול מסך המחשב.
הריחוק ההכרחי הזה, מפני האנשים שאנחנו הכי אוהבים בעולם, וחבים להם כול כך הרבה, הוא נורא. אין יום שאני לא מדמיין בו שאני עולה על המכונית ונוסע עם ילדיי אל אבא שלי, העיקר שלא יישאר לבדו בחג.
הלוואי ונעבור את החג הזה בשלום, בבריאות ובתקווה.
אבל התקווה כרוכה גם בהתבוננות מפוכחת במציאות, לא בתאטרון המגיפה.
חג שמח,
אילן.
