הכותרת המבריקה הזאת לא שייכת לי. זהו שם ספרו של דרור הדדי, "מתרבים כמו פופקורן," רומן רב-סקסואלי שראה אור בעריכתי, בהוצאת 'שופרא לספרות יפה,' אי-שם בשנות התשעים. חשבתי על שמו כרגע, ביושבי לכתוב על הריבוי של מצעדי הגאווה ברחבי ישראל.
פעם היה רק מצעד קטן בכיכר מלכי ישראל. אחרי כן היה מצעד קטן בגן מאיר. ואז זה התפרץ. המצעד התל-אביב הפך לשם דבר, לא רק בישראל, אלא בבירות עולם. בשנים האחרונות, הרבה בזכות התפתחות פעילותה של האגודה לזכויות הלהטב"ק, הכוח בוזר וזירת הפעולה הפכה להיות השלטון המקומי וחוצות ערי ישראל.
בשנתיים האחרונות קיימה האגודה החתמה של ראשי ערים על התחייבות לטפל בקהילות המקומיות שלהם, ויזמה השתלמות הכנה של מועמדי.ות קהילה לרשויות המקומיות. השנה יזמה האגודה את מבצע 'גאווה מקומית.' היא אספה מתנדבים.ות מכל רחבי הארץ, תקצבה אירועי גאווה בכול ישוב שבו קם צוות מתאים. כאשר נודע לי הדבר, יצרתי קשר עם פעילי ופעילות האירועים הללו, בהצעה שאבוא אל המצעדים המקומיים שהם מארגנים.ות, עם שולחן ספרים.
את הוצאת 'שופרא לספרות יפה' הקמתי בשנת 1998, אחרי שעורכת שירה מוערכת, בבית הוצאה לאור שהייתי קשור בו, קיבלה לידיה כתב-יד של ספר שירה שלי, ספר השירה הכי טוב שכתבתי אי-פעם. היא קראה בשירים, ואז אמרה לי בעיקום פה. "על השירה ההומוסקסואלית שלך כבר שמענו. אין לך שירים אחרים?"
הבטתי בה נדהם.
"את לא מבינה שום דבר בשירה, ושום דבר בשירה הומוסקסואלית," אמרתי לה. לקחתי ממנה את כתב-היד והסתלקתי משם.
מקץ חודשים מעטים, בוועדה לזכויות הפרט, בראשות חה"כ יעל דיין, בכנסת, באותה ישיבה שבה יצא פרופ' עוזי אבן מן הארון, הודעתי על הקמתה של הוצאת הספרים הלהט"בית הראשונה בישראל.
מאז עברו שנים. מדי שנה הקמתי דוכן ספרים במתחם הדוכנים של מצעד הגאווה בגן מאיר. בשנים מסוימות, כשעוד היה ניתן לעמוד בעלות של זה, גם הקמתי יחד עם חברי יוסי ברג דוכן משותף בשבוע הספר בתל אביב, להוצאת 'הגיגים' ולהוצאת 'שופרא' יחד. זה היה הדוכן הראשון של ספרות גאה בשבוע הספר ברחבי ישראל.
אך בעשור האחרון, מרגע שנולדו בניי, לא יצאתי ולו פעם אחת עם ספרים, לא לגאווה ולא לשבוע הספר. הייתי עסוק בגידול ילדים.
כעת, שהם כבר בני תשע, ועסוקים בשלהם, ביקשתי מאבא שלי שיבוא לשמור עליהם, ונסעתי פעמיים השבוע. פעם אחת לאירוע הגאווה בזיכרון יעקב, פעם אחרת לאירועי הגאווה בטבריה.
אירוע הגאווה בזיכרון יעקב היה מיוחד מאד. אחת המארגנות בו היא הסופרת והאם הגאה חני שטרנברג. האירוע התקיים בבית ניר. בחלקו הראשון קיימו מדריכי ומדריכות הנוע"ל מעגלי שיח בהשתתפות בני ובנות נוער, בנושאים להטב"קיים. עם סיום מעגלי השיח המרגשים נכנסנו לאולם, שם הופיעה להקת צעירים מן הישוב, משוררת צעירה קראה שירים ואני התכבדתי לקרוא שיר אחד משלי.
ראש העיר, מר זיו דשא, כיבד את האירוע בנוכחותו ועלה אל הבמה לשאת דברים. הוא שיבח את הקהילה המקומית, המקיימת אירוע גאווה זו השנה השלישית, הבטיח להמשיך לתמוך באירועים ולתקצבם, היה קשוב לפניית הנוכחות, בבקשה שאירוע הגאווה הבא יתקיים בחוצות זיכרון ולא בבית ניר, כדי להגביר את הנראות הקהילתית, והיה כולו מלא רצון טוב.
האירוע בטבריה התקיים בטיילת. הפיקו אותו צעירי וצעירות העיר, והם עשו עבודת הפקה מצויינת. לכל משתתף חיכו שולחן, כיסא ובקבוק מים, המפיקה התקשרה לכל אחד מאתנו כדי לוודא שאנחנו מגיעים בזמן, ואחרי כן גם וידאה ששבנו הביתה בשלום. המתחם היה מאובטח להפליא בכוחות משטרה רבים וסובלניים, והיו בו כמה עשרות צעירים וצעירות, משפחות גאות ואפילו כמה מלכות דראג מן האזור. שם, לדאבוני, לא נאם ראש העיר.
בשני האירועים נכח גם יינון, נציג הקהילה הגאה בצפון, ודיבר בשם האגודה. ובטבריה היו גם נציגי ההוסטלים 'בית דרור' ו'אבני דרך', ארגון הנוער איג"י וארגון חוש"ן. זה היה בעיניי חשוב מאד. שהצעירים והצעירות בפריפריה ירגישו שהם עטופים באהבה, בדאגה ובתמיכה קהילתית.
וזו גם הסיבה שאני כול כך שמח שנסעתי לשני האירועים הללו. בזיכרון יעקב לא מכרתי ולו ספר אחד. בטבריה מכרתי שלושה ספרים ונתתי אחד במתנה. זה לא משנה. מה שחשוב הוא לחשוף את העשייה הספרותית הזאת בפני צעירי וצעירות הקהילה, וגם להתוודע אל בני ובנות הדור החדש. צעירים וצעירות פתוחים, גלויי לב, החוגגים את זהותם ושמחים בה.
וזה שווה יותר מכול דבר אחר. בחיי.
מחר יתקיים מצעד הגאווה במצפה רמון. ראש העיר, רוני מרום, יצא נגדו במכתב פומבי, בו כתב כי הלהט"בים שואפים לפרק את הסולידריות החברתית במקום וכי "טעות תהיה מצידם להחצין את נטיותיהם המיניות". דבריו, המעידים על אי-הבנה מוחלטת של הקהילה, צרכיה, ההיסטוריה שלה ויעדיה, כבר עוררו מדנים בישוב. היום הפגינו מאתיים תושבים דתיים נגד המצעד, ומחר עתידים להגיע אליו מאות, אם לא אלפי תומכים ותומכות מכול רחבי הארץ.
רוני מרום, במצפה רמון, בחר לבטא בחודש הגאווה השקפות הומופוביות, המציתות אש זרה בישוב שהוא עומד בראשותו, ומנוגדות לכול השקפה חינוכית. זיו דשא, לעומתו, בחר לחבק את הקהילה הגאה בזיכרון יעקב, ולתמוך בה.
רוני מרום הוא יליד אילת, בוגר הפנימייה הצבאית לפיקוד בתל אביב. הוא פיקד על אגד ארטילרי של חיל התותחנים, שימש כראש מחלקת בקרה ומעקב של צה"ל וכמפקד עוצבת קלע דוד. עם שחרורו נטע כרם זיתים באזור מצפה רמון ועמד בראש קבוצה, שהקימה כיתת חינוך אלטרנטיבי ביישוב. בשנת 2013 התמודד בבחירות לראשות המועצה המקומית, וזכה במעל ל-63% מקולות הבוחרים.
זיו דשא, מזיכרון יעקב, מילא תפקידי פיקוד ומטה, בחטיבת חיל רגלים והשתחרר משירותו בדרגת רב-סרן. הוא בוגר הטכניון בפקולטה להנדסה חקלאית, עבד בתכנון וניהול פרויקטים הנדסיים בתחום התשתיות העירוניות וב-16 השנים שלפני היבחרו, עסק בתפקידי ניהול שונים בהיי טק. בו זמנית היה חבר מועצת זיכרון יעקב ויו"ר ועדת הביקורת בה, וחבר הנהלות בעמותות ומטי מאבק ציבוריים שונים.
יהיה טוב אם רמון ילך ללמוד קצת קידמה ודרך ארץ אצל זיו דשא. כי הדשא בזיכרון יעקב באמת הרבה יותר ירוק מאשר במצפה רמון.
בשבועות הבאים אבקר בעוד אירועי גאווה מקומיים, ואכתוב לכםן גם משם.
*********
והנה שיר מתוך ספר-שיריי הבא, 'עמלק,' ובו שירי אהבה לגבר מוסלמי, שירי אהבה לסטרייט נשוי ושיריי אהבה לבני זוגי הקודמים. הספר יראה אור אי"ה בחודשים הקרובים:
עיני דרקונים
לעדי
עוֹד לֹא נִקַּבְתִּי עֵינֵי דְּרָקוֹנִים,
עוֹד לֹא מָחַצְתִּי אוֹתָן לְהַגִּיר
אֶת מִיצָן הַצָּהֹב-יְרַקְרַק.
עוֹד לֹא פִּצַּחְתִּי אֶת
עִנְּבֵי עֵינֵיהֶם בִּגְרוֹנִי.
עוֹד לֹא מִלֵּאתִי בָּהֶן
אֶת לְחָיַי, גֻּלּוֹת יַרְקָן
עֲנָקִיּוֹת, כְּאַבְנֵי הַגֵּ'יִיד
שֶׁהֻצְּעוּ לִמְכִירָה בַּדּוּכָן
בַּעֲיָרַת הִיפִּים שְׁכוּחַת אֵל
עַל שְׂפַת הַכְּבִישׁ הַיְפֵהפֶה, הַמִּתְפַּתֵּל
בֵּין סַן פְרַנְסִיסְקוֹ לִנְיוּ יוֹרְק,
שָׁם יָדַעְתָּ אוֹתִי בְּמִקְלַחַת סְלָעִים
בַּחֶדֶר שֶׁבָּחַרְנוּ, מְגֻחָךְ לְמַרְאֶה,
מְעֻצָּב כִּמְעָרַת הָאָדָם הַקַּדְמוֹן.
אֶלָּא שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ אָדָם וְאִיב,
אֶלָּא שְׁנֵינוּ, שֶׁקַע וְתֶקַע,
וְאַתָּה תָּקַעְתָּ אוֹתִי בְּחֶדְוָה,
הוֹדֵף אוֹתִי אֶל הַסְּלָעִים הָרְטֻבִּים,
וְדָפַקְתָּ וְדָפַקְתָּ
עַד שֶׁלֹּא הָיָה בִּי עוֹד כֹּחַ
וְזָעַקְתִּי לְךָ שֶׁתִּגְמֹר כְּבָר,
לִפְנֵי שֶׁעֵינַי יוֹצְאוֹת מֵחוֹרֵיהֶן
כְּמוֹ עִנְּבֵי דְּרָקוֹנִים.
