אתמול בבוקר קמתי עם לחץ וכאב באוזן ימין ולחץ באוזן שמאל. זה לא חדש לי, זה חלק מתסמיני האלרגיה העונתית שלי. היא מתחילה בהפרשות היסטמינים מהפה, האף והעיניים, מתפתחת לדלקת עיניים (צ'ק) ולהפרשות באוזניים (צ'ק). הייתי חייב להגיע מהר לרופא אא"ג. אבל כאשר חיפשתי רופא אא"ג בכרמיאל קיבלתי תור רק בעוד שבועיים.
ואז חיפשתי רופא אא"ג בכפר הקרוב, בנחף. ומיד עלה לי שמו של רופא. מה שלא הבחנתי הוא, שאני מזמין תור לא בכפר נחף, מרחק 10 דקות נסיעה מתובל, אלא בכפר ריינה, מרחק שעת נסיעה מהבית, בואכה נצרת.
למרבה המזל קבעתי להיום בעשר וחצי גם תור לבני מיכאל אצל אנדוקרינולוגית, ומכיוון שהתור הכי קרוב היה בנצרת, קבעתי אותו שם.
כך, אפוא, יצאנו הבוקר בשמונה מן הבית, נסענו מרחק שעה לכפר ריינה, שם נכנסתי למרפאת מכבי, והרופא שם הוציא לי פקק מהאוזן. זו לא פעולה נעימה, אבל הכרחית. ירדנו למכונית ונסענו לרחוב פאולוס השישי בנצרת. שם נפגשנו עם האנדוקרינולוגית. היא החלה בתחקיר רפואי מאז לדתו, ואחרי שתחקרה את מצבי הבריאותי כאביו מיהרתי לומר לה בערבית, 'מוש אינדי מארא. האדא אוולאד מין פונדקאות." שמשמעו: אין לי אישה. הילדים האלה מפונדקאות.
היא חייכה, שאלה אותי אם יש לי רקע על תורמת הביצית ואמרתי לה שלא. היא בדקה את מיכאל, שלחה אותו לבדיקה נוספת והייתה נחמדה ולבבית עד מאד.
אחרי כן שאלתי אותה איך מגיעים לשוק העיר העתיקה, וחיש-קל חצינו את הכביש וטיילנו בשוק. מיכאל קנה לו חוט עם מגן דוד לעץ לצווארו וכובע מצחייה, ורצה גם מסבחה, אבל על זה התקמצנתי. עצרנו לאכול כנאפה, דניאל התבאס מזה שלא קנה דבר, אבל פיציתי אותו אחרי כן במנת שווארמה מדיר אל אסד, שם עצרתי כדי להחליף חוט טעינה לסמרטפון שלי, שלא נטען כיאות.
אגב כך, במהלך כל הטיול הזה, חשבתי על הדו-קיום בגליל בפרט ובארץ בכלל. חשבתי על כך, שמן הראוי שבאפליקציית מכבי און ליין החיפוש לא יהיה לפי ישוב, כי אז הרופאים בנחף יושבים מחוסרי עבודה, בעוד שהרופאים בכרמיאל עמוסים שבועות וחודשים קדימה, וזה לא צודק וגם לא לטובת הלקוחות. ראוי שהחיפוש יהיה אזורי, וייתן למחפשים אופציות לא לפי מקום הישוב או מוצא הרופא אלא התמחותו בלבד.
הבחירה ברופא או בצוות רפואי כרוכה באמון, אמון בסיסי במחויבות הרופא למקצועו ולאתיקה הרפואית. בעבורי מובן מאליו שרופאים ואנשי פרסונל ערבים מחויבים למקצועם ולערכיהם בדיוק כמו אנשי מקצוע יהודים. למעשה, החברה הערבית בישראל תרמה וממשיכה לתרום את מיטב בניה ובנותיה למערכת הרפואית בישראל. ואם, חס וחלילה, תכריז החברה הערבית על שביתה כללית של שבוע-שבועיים, המערכת הרפואית בישראל פשוט תתמוטט. אז נגלה, סוף סוף, שהתרגלנו לחיות כאן כעם אדונים, לצרוך שירותים רפואיים, מסחריים ואחרים משכנינו, אך לא לתת להם ליהנות מאזרחות מלאה, המבוססת על צדק, חירות, ערבות הדדית ושוויון.
כשם שאני עורך קניות בדיר אל אסד, מקבל טיפול רפואי בנחף, בריינה או בנצרת, שם גם עשיתי את בדיקות הקולונוסקופיה, בבית החולים האיטלקי, כך אני מצפה שאזרחי ואזרחיות ישראל הערבים יחיו עמנו בשוויון מלא. וזה מחייב אותנו לפעול למען כך ברמת החקיקה, המעשים והאווירה הציבורית.
על ממשלת השינוי לאפשר לבני.ות זוג פלסטיניים של ערביי ישראל שוויון זכויות אזרחי מלא, בכל הנוגע לטיפול רפואי, רישיון נהיגה וכדומה; על ממשלת השינוי גם להשיב את מעמדה של השפה הערבית כשפה רשמית שנייה בישראל – ולעשות למען הפיכת הלימוד של השפה הערבית ותרבותה לחלק מלימודי הליבה בארץ. יהיה טוב אם משרד החינוך או משרד ממשלתי אחר גם יקצה תקציב לסבסוד לימודי הערבית ותרבותה למבוגרים. משרד התרבות יכול לפעול גם הוא בנושא, על ידי הקדשת פסטיבל יהודי-ערבי בגליל להחייאת הנראטיב הערבי בישראל, למפגשי סופרים ומתרגמים ולאירועי שיח והיכרות עם סיפורי משפחות ערביות בארץ. כמו כן ראוי לאתר בכל ישוב מעורב נכסי נפקדים, שתחת אשר יולאמו – יושבו לידי הרשות המקומית ויהפכו לאולם תרבות מקומי, בשל היעדר אולמות ובתי תרבות כאלה בחברה הערבית בארץ.
אנחנו חיים כאן יחד, ונמשיך לחיות כאן יחד. אך כול עוד החיים יחד מתמצים בצריכה הדדית אגב דריסה תרבותית, נגיע שוב ושוב לנקודות רתיחה כמו לפני חודשיים. הדרך להימנע מכך היא חינוך, היכרות והידברות הדדית.
מסקנה זו מחייבת, מבחינתי, לא רק את המפלגות היהודיות, אלא גם את המפלגות הערביות. פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני נמנע בשל חשד עמוק, הנובע מהיסטוריית דמים. הדרך לפוגג את החשד ההדדי ולקדם את פתרון שתי המדינות היא אחת – הידברות וקידום חיים של אחווה ושלום בין יהודים לערבים בתוך ישראל. לכן, ראוי שהמפלגות הערביות ישתתפו בשלטון, לא ידירו עצמן ממנו אלא יתבעו את זכותן ליטול בו חלק, יקבלו על עצמן אחריות מיניסטריאלית וגם יעמדו בה. עבודה יחד היא הדרך היחידה לפתרון הסכסוך בדרכי שלום.
