אינני יודע אם מזג האוויר החורפי שהשתרר פה היום, תמונת ראש הממשלה חוגג עם בנו את הסדר בשעה שאנחנו חגגנו עם אבא בזום, או הצטברות הלחץ בתוכי אחרי למעלה מחודש בידוד ואי-כתיבה (מלבד דפי בוקר ופוסטים), אבל היום הרגשתי יאוש. הרגשתי שאני כבר מתפוצץ. שאני לא יכול יותר. ושאני לא רואה מתי ואיך זה משתנה.
אבהיר כבר עתה – אני לא רוצה שום שיחות עזרה, הצעות למפגש או לקבוצת תמיכה וכיוצא באלה. גם לא ניחומי פייסבוק. אל תבואו אלי, אל תזמינו אותי לשיחת הפוגה. אני לא מעוניין. אני חזק מספיק כדי לעמוד בזה. אבל זאת בתנאי שארשה לעצמי לבטא כאן, בפומבי, את מכלול רגשותיי, ובהם גם יאוש.
מי שהצליח להעיר ולנער אותי היום מן היאוש שהלך והכביד עלי הוא דווקא מיכאל. הילד הזה מלא יוזמה. לא סיפרתי זאת מקודם לכן, אבל במהלך כול ימי הסגר, לא אחת בא והציע לשלושתנו פעילות, ששינתה לנו את היום לטובה.
הבוקר, מחמת מזג האוויר הסגרירי, נכנסתי לחדר העבודה שלי והתחלתי לסדר אותו. סידרתי את שולחן הכתיבה, אחרי כן מיינתי ארבע מגירות מתחת לשולחן הכתיבה, קבלות וחשבוניות וכדומה. ואז נכנס מיכאל לחדרי, ואמר שהוא רוצה לעשות את הניווט של חדווה ודוידי בתובל, פשוט מפני שבא לו לטייל, אבל לא סתם טיול.
חדווה ודוידי הם בעלי חברה, הבונה ניווטים בתוך ישובים, מלווים בחידון. פעילותם מוצעת לכול ישוב ו/או משפחה, המבקשים לחגוג משהו בצורה ייחודית, או להנפיש את תושבי הישוב או בני ובנות המשפחה בטיול קצר ומיוחד. עם תחילת הסגר בנו שני מסלולי ניווט כאלה, לטובת תושבי הישוב, בתובל.
מיכאל ואני ניגשנו אליהם הביתה, הם גרים ממש מולנו, קיבלנו מידיהם מפה עם נקודות ניווט, וסרקנו ברקוד המופיע עליה – והוביל אותנו לחידון בגוגל דוקס, דרך הסמרטפון. אחרי כן הסביר לנו דוידי היכן הצפון והיכן המערב, ויצאנו לדרך. דניאל הצטרף אלינו בתחילה, אבל די מהר העדיף לשוב הביתה, ומיכאל ואני המשכנו לטייל.
בדרך פגשנו בשכנים. בצביקה ושרה וילדיהם, שעבדו בגינה, מיינו חובזה ותרד, וניהלנו עמם שיחה נעימה בשמש, דווין ולימור עם ילדיהם בחצר, יעל הגננת ועוד חברים וחברות. עצם היציאה מן הבית וההליכה בצוותא בשמש הייתה ברכה. כך גם השיחות עם החברים והחברות פה. ואמנם, אמרתי לצביקה ושרה עד כמה אני מאושר ומודה לאלוהים, שבאנו לגור כאן.
בצהריים מיכאל ביקש לאכול 'על האש,' אז קפצתי לחנות הסמוכה בכפר הצמוד אלינו, עם מסיכה וכפפות כמובן, קניתי בשר בקר ובשר פרגיות ועשיתי לנו 'על האש' בחצר. בעודי עומד ליד המנגל בירכתי שוב בלבי על המקום שאנו גרים בו, ועל היכולת ליהנות כך גם מתנאי הסגר, העוצר או איך שלא תקראו לזה. ברכה גדולה היא לחיות, במצב כזה, ובכול זמן אחר, בלב הטבע. בזה, שאני רק מתיישב לחצר ורואה למולי עצי אלון, שום בר, רקפות פורחות.
זה המון. זה הרבה מאד. וגם הקרבה לאדמה והיכולת לעבד אותה.
אחרי מנוחת הצהריים הילדים שיחקו בחוץ, ואני טאטאתי את הבית, קיפלתי כביסה, עשיתי להם אמבטיה, הכנתי להם פנקייק ופיצה פטריות לארוחת הערב, קיימנו את שיחת הזום המשפחתית היומית, ואחרי כן נכנסתי איתם למיטה, כדי לשוחח יחד ולחמם את רגליהם. או, כמו שדניאל אמר, "אבא, אתה תנור רגליים. תחמם לי את הרגליים."
במלים אחרות, היום הזה היה מלא שפע ויופי ואהבה, כקודמיו. אבל הסגריריות, תחושת חוסר החירות, התסכול למול הפרת הסגר של ראש הממשלה המתועב, שסגר את כולנו בבית, אבל חגג עם ילדיו, הקושי שלי להתרכז בכול הקשור בכתיבה ספרותית, והלחץ הכרוך בריחוק החברתי, ובשהות 24 שעות ביממה רק או בעיקר עם בניי, העטו קושי על הכול.
מחר יום חדש. כבכול יום מאז החל הסגר אקום, אכתוב דפי בוקר, אעשה אימון ארובי על ההליכון, אכין לנו ארוחת בוקר, ואז נתחיל את היום. קרוב לוודאי שנלמד קצת יחד, אסדר עוד מקטע בחדר העבודה שלי, ואדבר עם שכנים.
הכול באמת בסדר. חוץ מתחושת המחנק הזאת, ואי הוודאות כמה זמן זה יימשך.
אני לא שונה בזה מכול אחד ואחת מכםן. אני פשוט כותב דברים כהווייתם.
ועכשיו אלך לדבר בזום עם חבר מגרמניה.
שיהיה לנו לילה טוב, ושבוע טוב יותר, שנדע בו תקווה.
