הבוקר פרסמתי כאן פוסט קודר, "סדקי אמון וצללי חורבן." היו שהגיבו לי כי מוטב שלא אתנבא בנבואות קשות כאלה, שמא אקרב אותן.
הסתובבתי עם זה כול היום. אישית, נהניתי מן היום הזה. שכתבתי הרבה עמודים ברומן הבא שלי, הצלחתי לבלות זמן איכות עם כול אחד מבניי בנפרד, עשיתי כביסה ורחצתי את הכלבה. אבל כול אותו זמן הרהרתי בתגובות הללו, שהצטרפו לדברים דומים ששמעתי משכבר.
אינני מאמין בעין הרע, או ב'חשיבה חיובית' לעומת 'חשיבה שלילית.' אינני מאמין שאני מביא על עצמי או על סובבי או על עמי ועולמי צרה, אם אני מעז להתבונן בפיכחון (ויש היאמרו בחרדה) קדימה וצופה פני באות. אמנם, אני מאמין גדול באנרגיה, בהיותנו, כבני אנוש, מחוברים ברקמה אנרגטית איש לרעהו, אדם לסביבתו, לחי, לצומח ולדומם, על היותו כולנו, יצירי החומר, אנרגיה בתנועה מתמדת, חלק מן הסטיכיה המופלאה והפועמת של היקום. לכן, אני גם מאמין באסטרולוגיה, טארוט, קריאת עתיד, ניבוי וכך הלאה. אך אינני מקבל את אסכולת ה'חשיבה החיובית' לעומת 'חשיבה שלילית,' מפני שפעמים רבות מדי בחיי ראיתי, איך אסכולת החשיבה החיובית משמשת לסתימת פיות, לכיסוי עיניים, להימנעות מהתמודדות עם האמת, ולעתים גם בשירות היפוכה הגמור.
את בן זוגי הראשון איבדתי מפני שהאמין בחשיבה חיובית. הוא כול כך האמין בה, שסירב לענוד על ידו את צמיד המחלות הטרמינליות, המודיע באיזו מחלה נדירה לקה, ומהי התרופה לה, וכול אימת שהתחננתי בפניו שיענוד את הצמיד הזה וידאג לשאת עמו את התרופה למחלתו טען, שאני מנסה 'להצמידה' אליו. למרבה יגוני, סופו שמת מהתקף שיתוק על פסגת הר בצרפת.
אני לא מאמין בהפרדה בין חשיבה ראויה לבלתי ראויה. אני מבין, שחרדה עלולה לגרום למחשבות טורדניות, לתבניות חשיבה קלוקלות שמנציחות את עצמן. אבל בזה אין בכדי להכשיר אי התבוננות בדברים, אם בדברים הנגלים ואם בדברים הסמויים מן העין.
למגינת לבי, קיבלתי הערב הוכחה נוראה לכך. ב-11.4, לפני שלושה ימים בלבד, כתבתי כאן על החשש שלי, שההתפרצות הבאה של הקורונה תהיה במגזר הערבי. פירטתי בפוסט ההוא איזה דפוס התנהגות ראיתי בכפר השכן לתובל, דיר אל אסד. הערב נודע לי, כי בדיר אל אסד נמצאו, על פי טבלאות משרד הבריאות, תשעה חולי קורונה מאומתים, וישנם בו עוד 68 מבודדים כרגע. על פי דיווח של עלי מוגרבי, כתב חדשות 13, ישנם בכפר כבר 46 חולים.
דיר אל אסד ותובל מצויים ביחסי שכנות טובים. אני קונה שם מזון כמעט מדי יום. אמנם, אני מקפיד מאוד על חבישת כפפות ומסכה, בכול מקום שאני הולך אליו לקניות, אם זה הכפר ואם זו כרמיאל. אבל המידע החדש הזה בהחלט מחריד אותי. עניין אחד הוא לחשוש מפני התפרצות המגפה בכפר הסמוך. עניין אחר הוא לדעת שליגוני הרב צדקתי.
צריך להתבונן למציאות בעיניים. הפחד מפני מה שנגלה מתכסה לעתים במעטה כפייני של 'חשיבה חיובית,' שלמעשה הוא סוג של אטימת עיניים ואוזניים. זה לא מרשם טוב להתמודדות עם כלום.
המצב לא הולך להשתנות בקרוב. ייתכן שיעשו הקלות בסגר, ייתן ותקום כאן ממשלה. כול עוד העולם מתרסק, לומד איך להתמודד עם מציאות חדשה, כול עוד העולם כולו נלחם בווירוס הזה, דברים לא יחזרו לקדמותם. ההתמודדות עם נגיף הקורונה לא תימשך רק עד אחרי הפסח, גם לא רק עד ה-1 במאי. היא תימשך חודשים ארוכים ואולי גם שנה. אני כבר השלמתי עם זה, שבקושי אצא מן הבית ומן הישוב או אפגוש בני אדם חדשים. כול מה שאני יכול לעשות הוא להסתגר כאן, לצאת מן הבית רק כפי ההכרח, ולהשתדל ליהנות מן החיים בחלקת אלוהים הקטנה שלי, בתקווה שמתי שהוא תימצא תרופה למחלה והדברים ישתפרו.
אני מתגעגע לאבא שלי, לתל אביב, לחיים מתוך חירות. החירות נגזלה מאתנו בשל הווירוס, ובחסות המגיפה נפגעו גם זכויות האזרח שלנו. אין לדעת מתי החירות תשוב. זו, בעבורי, היא הידיעה הקשה מכול.
שאלוהים יעזור לנו, כולנו, וייתן לנו אורך רוח, חכמה ופיכחות, שפע כלכלי ובריאות איתנה, אריכות חיים ושמחה, אהבה ויצירה. שיעזור לנו לעבור את התקופה הזאת בכמה שפחות נפגעים. יהי רצון מלפניך, ה' אלוהינו, אמן ואמן.
