אקטואליהבידוד במשבר הקורונההורות בגיל מבוגרהורות גאההורים וילדיםהמחאה הלהט"ביתהקהילה הלהט"ביתחד הוריחד הוריותפוליטיקהציונות

הדף היומי (59). המציאות מבלבלת אותי.

א.

8.5.20

     קשה לי להתחיל לכתוב הבוקר, אולי בגלל שהמחשבות שלי מתפזרות.

המציאות מבלבלת אותי. בתוכי ומסביבי הכול בסדר. אתמול רואת החשבון שלי הודיע לי שאקבל מענק יפה בפעימה השנייה, וזה מסדר לי את החודש. יש לי סדר יום ויש לי עבודה, החצר פורחת, הילדים שמחים ומאושרים על שובם לבית הספר, ואבא שלי ישוב הנה בשבוע הבא. ברמה האישית הכול בסדר. אין כרגע מה לטלטל את עצמי. אני יכול לשבת בשקט.

אבל אני לא מסוגל. קול של מרי, של מרד, יוצא מתוכי . קול חזק וברור. והקול הזה רוצה להתמודד עם המשטר, להתמרד למולו, להתנגש עם כוחות האטימות והרוע.

וזו סכנה.

האיזון שלי הופר. אני לא רגוע ולא מסופק מחיי, אף על פי שהם באים לקראתי ונותנים לי רוב מה שאני זקוק לו כדי להיות מאושר. זאת, מפני שמה שמאוים בחיי, ובחיי אחרים ורבים כאן, הוא החירות.

החירות היא מושג מופשט, לא משהו שניתן לגעת בו, לראות אותו או לחוש בו. זו, כנראה, הסיבה לכך שרבים מאתנו אינם מתקוממים. מענקי הממשלה, המרגיעים את חלקנו מדאגה כלכלית, הרצון באחדות, התקווה שאולי בכול זאת בני גנץ יודע מה הוא עושה, ושעמידתו מול הזעקה כלפיו מבשרת, שלא סתם בחרנו בו, שהוא בכול זאת אדם חזק, עשוי מברזל, שנכנס עם חבריו אל גוב האריות כדי להציל את כולנו – הדברים האלה משחקים תפקיד משמעותי בתוכי וגם בחיי אחרים, ומעכבים את פרוץ המחאה הציבורית הגדולה.

יתר על כן, כל אחד מאתנו רוצה לשמור על עצמו, על נוחותו ועל בריאותו, על שלוות דעתו ועל שלומו ושלום יקיריו. איש מאתנו אינו רוצה למצוא את עצמו בהתנגשות חזיתית עם המשטר, ולכן מעדיף להתעלם מאותות הסכנה. העיקר שהכול יעבור בשלום. שהכול יהיה בסדר. כך יוצא, שהאקטיביסטים הם אלה שאין להם מה להפסיד, שכבר איבדו את הכול, או לא חוששים לאבד דבר.

אני חייב להודות, שזה גם מה שעומד ביני לבין הכניסה לחיים הפוליטיים. ההבנה וההכרה בכך, שאם אכנס אל הפוליטיקה, היא עלולה לטרוף ולכלות אותי מהותית. כלכלית, נפשית, רגשית ובריאותית. כאדם אינני רוצה בכך. אני רוצה בריאות, שפע, אהבה, שקט ורוגע. אבל כאזרח אני מפוחד, מזהה את הסימנים הרעים של הדיקטטורה, ומבין שהיא כבר לגמרי כאן.

ככל אדם, אני יכול להחליט אם להסתלק מן הארץ או להישאר בה. אך מרגע שהחלטתי להישאר בה, עלי לבחור בין כניסה לפוליטיקה לבין הישארות במצב פסיבי, או פסיבי למחצה, כמו קולו של הסופר, הרטוריקן ובעל הדעה הנחרץ. אבל ברור לי, שבזה לא די, בזה אין כדי להניע לפעולתו ציבור גדול של בני אדם. רק אם אכנס אל תוך הקלחת הזאת יש סיכוי שאגיע לעמדה ממנה אוכל להשפיע במשהו על הכיוון שהמדינה האהובה שלי, מולדתי, הולכת אליו.

בתוך כך אני מתבונן בעוד דבר. באופן שבו רבים וטובים, וגם חזקים ונכוחים ממני, ניגפו בפני הפוליטיקה, הצטרכו לכוף את גוום, ולסוג קיתונות של רותחין מפי הציבור שבחר בהם. זה לא מראה מלבב, גם לא קל.

מצפונית, מוסרית, עלי לצאת לדרך הפוליטית. מעשית, טוב ומפתה להישאר בתוך חיי השלווים, להתמסר להורותי וליצירתי במקום להסיגן למקום שני בסדר העדיפויות שלי. מפתה לבחור בעמדת הסופר המרוחק, או בעמדת גלותו הפנימית של אדם, הרוצה לעשות לביתו, ותו לא, ולשמור על מסגרות חיים כתקנן.

אבל יש בי להט מהפכני, רדיפה אחר הצדק ותחושת שליחות לאומית. ויש בי גם תחושת דחיפות. הדחיפות לשמור כאן על הדמוקרטיה, לפתוח את שערי ישראל בפני עלייתם של צאצאי האנוסים, יהודים למחצה או בספק, כדי שיעשירו את ישראל בתרבותם, יפתחו את כלכלתה, יכריעו את המאזן הדמוגרפי ויקרבו את אחרית הימים. וכן. גם הדחיפות להכריע את איראן.

ובתוך כך גם לשמור על זכויות האזרח והפרט ולטפחן.

זה מה שבאתי לעשות כאן. אני עושה זאת בכתיבתי, אך עלי לעשות זאת גם בחיי. לצאת אל העולם כדי להשיג את הדברים האלה. כי הם תכלית חיי. השילוב בין חזון קיבוץ הגלויות בגרסתו הלאומית-חילונית, לבין קידום ישראל כמדינה ליברלית, טכנולוגית ועשירת רוח ודעת.

זה החזון שלי, אלה הדברים שברצוני לקדם. אבל עלי לעשות זאת תוך כדי שמירה על בריאותי, רווחתי ואריכות חיי, וכמובן על בריאותם הרגשית, הנפשית והפיסית של ילדיי.

זה עדיין לא מתיישב בתוכי באופן הרמוני. וזה לא קל.

ב.

9.5.20

     כול הלילה טלטלה הרוח את העצים, וגם כעת היא חובטת בהם, סותרת אותם, מטיחה אותם זה בזה. הרוח חולפת על פני חלונות הבית הפתוחים למחצה, חרכים וסדקים, ושורקת בהם כמו בפתחי אבובים. משב הרוח כול כך חזק עד ששומעים איך הוא מתגבר בגלים, במחזוריות של גושי אוויר מתנגשים.

זו הרוח המזרחית הנושבת הבוקר על ההר. היא לא חמה ולא לחה. היא מייבשת. לעתים נסחפים בה חלקיקי אבק אל תוך הבית ואל תוך הגוף. מערכת הנשימה, העיניים.

אמש חלמתי על הספר הבא שלי. ראיתי את הדפסתו, ואת הספרים שאכתוב אחריו. עם בוקר קמתי במחשבות על המפגש שאעביר הערב, בזום, לכמה מאות ישראלים, פשוט כדי לדבר אתם.

אני רוצה לדבר אתם, עם ציבור ואל הציבור. לומר דברים מלבי. בעבורי זו פשוט אהבה. אני עושה אהבה בתקשורת, מבטא בה את התום ואת הסער שבי. זו ההגדרה הכי מדויקת למה שאני מחולל בכתיבתי בכלל ובבלוג שלי בפרט. וכדי לעשות זאת עלי לדבר אל אנשים בצורה נינוחה, ישרת לב, וגם להקשיב להם, להיענות להם, שירגישו שיש להם בן שיח. הרי זה בדיוק מה שגם אני מבקש.

זה מה שהוא לא מבין. אנשים זקוקים לתקשורת. יש כאלה שמבקשים רק להתבלט בה, להטיח דברים במנהיג, מפני שזה נותן להם תחושת ניצחון-לרגע או תחושת ערך. הם משתמשים במנהיג כקיר להטיח בו את זעקתם הפנימית. יש כאלה המתאהבים בו. אלה ואלה משליכים אליו מתוכם.

עליו להקשיב להם, אבל לעשות מה שליבו ודעתו מורים לו לעשותם, מבלי לכפוף את גוו כלולב בפני אלה או אלה. זו משימה קשה מנשוא. אבל זו אחת מן היכולות שעל מנהיג בזמן הזה להפגין- מתן התחושה לזולת שהוא קשוב לו ועושה למענו כמיטב יכולתו.

אנחנו נמצאים כעת בתקופה מאתגרת מבחינה פוליטית וטכנולוגית, וגם מבחינת תמונת העולם. מימי בחרותי ועד הנה הכול השתנה. גם אני השתניתי. אבל בתוכי נותרתי אותו אדם תם וישר לב כשהייתי. כעת אני מבקש מריבונו של עולם שייתן לי בריאות, כוח, אהבה – ושפע כלכלי, מוסרי ורעיוני, כדי לעמוד בחיי ולהרבות טוב בעולם. אמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהים. אמן ואמן.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button