היום יצאה ממני אלימות. לא בגדול. בקטן. במשפט נמהר אחד שכתבתי בהודעה בפורום הווטסאפ היישובי. אם חד-הורית השוכרת כאן בית הודיעה בפורום שקיבלה הודעת פינוי, וביקשה עזרה במציאת חלל חלופי להשכרה. כאשר קראתי את הודעתה, הבנתי ממנה, בשוגג, שהפינוי שלה ושל ילדיה הוא מיידי – וזה הקפיץ לי את הפיוז. כהורה יחידני להורה יחידנית, כאב לבנים בגיל בנה, הזדהיתי אתה מיד. לא שאלתי, לא בדקתי. מיד כתבתי הודעה זועמת בפורום וגם לרכזת ההשכרות בישוב.
ואז התקשר אלי חבר קיבוץ אהוב, שהסביר לי שלא מדובר בפינוי מיידי, אלא בהודעה שלושה חודשים מראש, ושזה היה קבוע מראש בחוזה השכירות, ואת מצב הנכסים להשכרה בקיבוץ, וגם את הלוגיקה העומדת מאחורי המעשה.
ואני לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה. התביישתי כול כך. התנצלתי, אבל מהצהריים אני סוחב את זה אתי במחשבות.
הבנתי שוב שככול האדם, גם בי יש אלימות, ושהאלימות הכי נמהרת, הכי מסוכנת, היא זו הנובעת מתוך הרצון להגן על החלש, בשם ערכי השוויון, המוסר והצדק. במלים אחרות, האלימות הכי מסוכנת היא זו הנובעת מן התחושה שאני צודק. וזולתי לא.
התבוננתי בזה כול הערב.
*
האלימות מן הצדק הצטברה פה בשנה וחצי האחרונות, במהלך מערכות הבחירות, לעוצמות נפיצות. מי שמתדלק אותה הוא קודם כול הנאשם, ראש ממשלת ישראל הנבצר, ואחריו בנו. ואז גם בכירי המחנה שמנגד, הנאלצים להחריף את טון דבריהם למולו. אבל זה לא נעצר אצלם. היא מתגלגלת ברשתות החברתיות, בעיקר בטוויטר, זירת המאבק הפוליטי והתקשורתי, ובפייסבוק, שדה הקרב של בני גילנו.
טוויטר, הכופה על משתתפיו תמצות, מחדד ומחריף את השיח והופך אותו לחילופי מהלומות. אישית, מצאתי דרך לעקוף את זה, על ידי פיצול פוסטים שלי מפייסבוק עד למכסת 24 הציוצים האפשריים בשרשרת ציוצים בטוויטר. אבל הזירה הזאת אלימה מאד.
הצרה היא שמתמכרים לזה. נהיים ג'אנקים של אלימות רשת. כי המסרים החדים, החד-משמעיים, מקבלים כמות עצומה של לייקים, מול מסרים חיוורים או דו-משמעיים. וכך, בתגובה פבלובית לחלוטין, אנחנו לומדים לכתוב בקיצור ובחריפות, להלום באיזה יריב, ממשי או דמיוני, עושים אקטינג אאוט של כול הבלגן הפנימי שלנו, עם עצמנו, ומטיחים את זה בפרצופו של הזולת.
הרשת החברתית נהפכה לזירת הגלדיאטורים המודרנית. היא גם פועלת מכוח אותו מנגנון. ככול שאתה חד וקיצוני יותר, אתה יותר נשמע, יותר מחוזר ומחובק, וזוכה ביותר לייקים. אם אתה חלש אמירה, אתה נופל טרף לאריות.
זה בהחלט ממכר. זה מעניק לכותב תחושה של כוח מדומה, של שליטה, של אומניפוטנטיות. הצרה היא, שכדי לתחזק את תחושת הכוח הזאת, צריך לתדלק אותה כול הזמן בעוד ועוד אלימות, בעוד ועוד חידוד מסרים, מהלומות בזולת וצהלות המשוכנעים.
בטוויטר, כמו ברחוב הישראלי, פועלות כעת שתי קבוצות צייצנים עיקריות, שחבריהן וחברותיהן מחוברים ומחוברות ביניהם. זירת הביביסטים וזירת השמאלנים. אנחנו מתבוננים היטב במגמות הציוץ אלה של אלה, בכיווני המתקפה, באסטרטגיה הפוליטית העומדת מאחוריהן, ומגיבים אלה לאלה בהתאם.
זה קרב התשה יומיומי. במידה רבה הוא גם חסר תוחלת. מפני שאיננו משכנעים איש מלבד לתדלק את עצמנו, ולכול היותר לגייס את עצמנו לפעולות מחאה.
מי שנקלע לאש הצולבת הזאת, כמו, למשל, בני גנץ, הוא אומלל. הטהרנות ותחושת הצדק מפעמת במידה שווה בשני המחנות, ולכן הוא חוטף אש משני הכיוונים. אמנם, במעשה הפוליטי שעשה הביא זאת על עצמו. אבל אני מוכרח לומר שאני לא רק כועס, אלא גם חומל עליו. ושני הרגשות הללו בהחלט יכולים לדור אצלי בכפיפה אחת.
כול הקצנה היא בבואת זולתה. הביביסטים 'מחזיקים' בעבור השמאלנים את סוג הלהט והחרון, שהשמאלנים משתדלים לעדנו, לעתים בהצלחה, ולעתים פחות, כמו שקרה לי היום. השמאלנים 'מחזיקים' בעבור הביביסטים את מנגנוני הריסון שבעטו בהם, מרוב תחושת קיפוח ופגיעה במלכם. אלה גם אלה אנשי קצוות, אלה גם אלה בטוחים באמיתת דבריהם, אלה גם אלה מתקשים מאד לראות היגיון, מוסר או תבונה בטיעוני זולתם.
השאלה היא לאן הולכים מכאן.
בחוגים שאני מסתובב בהם שבה ועולה המחשבה לפרק את ישראל ל'יהודה' ו'ישראל', או לקנטונים. שהימנו-שמרנים-חרדים ייקחו לעצמם את הישובים וגושי ההתיישבות שלהם, יפרנסו את עצמם, יחיו לפי חוקי ההלכה או לפי ראות עיניהם, ויעזבו אותנו, החילונים-שמאלנים-ליברלים, במנוחה. שהם יתחזקו את המערכות הכלכליות והביטחוניות שלהם, ואנחנו את שלנו. שאנחנו לא נקיז את דמינו, תרתי משמע, בעבור אמונותיהם המשיחיות, והם לא יטילו על בנינו להגן על בניהם, בעודם מסתופפים באוהלה של תורה.
בעבורי, המחשבה הזאת מבעיתה. אבל אני מוכרח להודות, שברגע זה, בנסיבות הפוליטיות והמשפטיות הנוכחיות, היא מחשבה שראוי לפחות לדון בה, מפני שהיא עושה כמה דברים: חושפת את שקר האחדות, מפני שבמצבנו אחדות אמתית כלל אינה אפשרית; מפרקת את מנגנוני הסחיטה ושאיבת הכסף והחיים של החילוניים על ידי החרדים ושותפיהם; ועשויה לפרק גם את האלימות העצומה שהצטברה כאן, ורק מחכה להדק כדי להתפוצץ ולהטביע בתוכה את כולנו.
אינני יודע מה ילד יום. דבר אחד ודאי לי. הממשלה ה-35 של ישראל לא תחזיק מעמד ליותר מכמה חודשים. היא תתפרק, ואנחנו נלך שוב למערכת בחירות. אבל מערכת הבחירות הזאת תהיה שונה מכול קודמותיה. מפני שיהיו אשר יהיו תוצאותיה – היא תוביל לפיצול העם הזה לשניים.
הרוח הלאומית שבורה לגמרי. הברית הישראלית הופרה. אין כאן עוד ערבות הדדית, גם לא שוויון. השחיתות שראש הממשלה הנבצר טובל בה, סממני הרודנות המתהווה, בחירתו מחדש על ידי גנבת קולות והייאוש מן המצב הכלכלי מביאים בני אדם להתאבד או להסתגר בבועה שלהם. בקרוב הם יבינו, שבמקום להרוג את עצמם, בפועל, או רק בהסתגרות מפני העולם, הם יכולים וצריכים לצאת ולהבעיר את הרחובות, פשוט כדי לחיות.
ההתפוררות הלאומית, שראש הממשלה הנבצר מחולל אותה ומתמיד בפעולתו, מוחרפת על ידי התפוררות משפחות ויחידים. זה לא מקרה. ראש ממשלה שקיבל לכאורה כבר ב-23 למרץ מידע על ירידת המגפה, אך המשיך להפחיד את הציבור והתמיד במדיניות הסגר גם שבועיים אחרי כן, לא עשה זאת לשווא. אני חושש שבחירתו בכך לא נבעה רק מזהירות יתר, או מפניקה, אלא מחשיבה פוליטית צינית. כשהורסים את המערכת הכלכלית, ממוטטים משפחות, מחריבים את גורלו של היחיד, קל יותר לשלוט בו. כל כך קל לשלוט בו, עד שאפשר אפילו לברך את הנתינים ב'תעשו חיים.' האמירה המבחילה הזאת, מפי אדם החי על חשבון הציבור, ולפי כתב-האישום נגדו נהנה ממנעמי החיים, רק מעידה על אורח חשיבתו ועל רמת הניתוק שלו מן הציבור.
הבעלתנות הזאת, הפטרונות הזאת, תתפוצץ לו בקרוב מאד בפרצוף. אני לא יודע איך זה יקרה, אני מקווה שלא בשפיכות דמים. אבל ודאי לי שברומטר הזעם הציבורי כבר הגיע לנקודת רתיחה. לנקודת אל-חזור.
אבל גם אז, גם אחרי שתתפוצץ כאן מחאה קשה, גם אחרי שגנבי הקולות יבינו מה עוללו, ויסלקו את הנבצר משלטונו, נצטרך לשאול את עצמנו, איך ועם מי אנחנו רוצים לחיות כאן. האם בכלל עוד ניתן יהיה לשקם את הברית האזרחית בישראל, או שמא עלינו להתפצל, כדי לשמור איש איש על אורחות חייו, שלומו ושפיותו.
אין לי תשובות לדבר הזה. הלוואי והיו לי. ודאי לי דבר אחד: צו פיוס או קירוב לבבות יכולים לעבוד פה כעת רק מכוח התכנסות גדולה של בני אדם, מכול קצוות הפוליטיקה ומכול מגזרי הישראליות, שיקראו לכינון מחדש של הברית האזרחית בישראל ויקימו מפלגה שגם תשקם אותה. ובמפלגה כזאת יכולים לשבת יחד דן מרידור ולימור לבנת ובני בגין עם ציפי לבני ואהוד ברק ויובל דיסקין ויאיר גולן וזהבה גלאון, ורבים ורבות טובים וטובות אחרים.
וככול שיקדם כן ייטב.
