היום שוב הרגשתי שנגמר לי האוויר. שאזלו כוחותיי לשאת את המציאות הזאת. שאני פשוט כבר לא יכול יותר. אחרי ארבעה חודשים בבית, עם גיחה לאבא, ברמת השרון, ועוד אחת לבת מצווה משפחתית בכנרת, ומלבדן רק קפיצות לכרמיאל או לדיר אל אסד לקניות/רופא/קונסבטוריון; עם אפס אינטימיות, דאגה מתמשכת לבריאות הילדים, בגלל הקורונה ובגלל כאב הראש המתמשך של מיכאל, שעובר MRI ביום חמישי הקרוב; בגלל ההכרח להתפרנס כדי לשמור על איזון בבנק; בגלל הטיפול לבדי בכול ענייני המשפחה והבית, בישול וכביסה וקניות וניקיונות וחצר ובעלי חיים וגם שלוש סדנאות בשבוע וארבעה ספרים לעריכה בו-זמנית ועבודה על הספר שלי… נגמר לי האוויר.
אסור לי להתלונן. יש לי פרנסה, יש לי בית ואני חי בלב הטבע, בישוב קהילתי קטן ותומך. הקושי שלי נובע מעומס משימות אדיר של הורה יחיד לשני בנים נמרצים, מן ההכרח להתבונן כול יום מסביבי, לראות כמה הרבה עוד יש לי לעשות, ולתעדף משימות, לברר ולמיין לחצים מהמערכות והמסגרות שהילדים שייכים אליהן, לקחת אוויר ולשרוד. לי אתם לא צריכים לדאוג. לאחרונה אפילו התחלתי לשוחח עם אשת מקצוע, בשביל הילדים, ולא פחות מכך גם בשבילי.
בדרך כלל, במצב כזה אני גם עושה מדיטציה, דמיון מודרך, אמבטיית קצף, קורא ספר להנאתי, לא לצורכי עבודה, נפגש לקפה עם שכנים, כותב פוסט, שיר או פרק בספר הבא שלי. אפילו את הפוסט שאתם קוראים כעת השהיתי מאז אתמול, כדי לחשוב עליו. וחזרתי לערוך אותו רק אחרי אימון כושר, ארוחה טובה וכתיבת בוקר.
אבל הפעם זה עמוק יותר. אני מרגיש שנגמר לי האוויר לא רק באופן אישי, אלא קולקטיבי. שאזלו כוחותיי לשאת את המציאות כאן, בישראל. ואם אני מרגיש כך, מה חשים אנשים כמוכםן, שיש לכם בן או בת זוג, ומשפחה, ואין לכם בית, או כסף, או שאתם קשישים או נכים או הורים יחידניים החרדים לגורלם ילדיהם. איך משפיעה עליכם מערכת הלחצים הזאת, ואי הוודאות הכרוכה במגפת הקורונה, במשבר הכלכלי, במצב הפוליטי המעורער – ובראש ממשלה וחבר מרעיו, המרעישים בפטישי אוויר את התקשורת ואת הציבוריות הישראלית, ומקעקעים אותה מדי יום ביומו עוד קצת ועוד קצת? כשאני חושב על כך, עלי ועליכם ועליכן, באמת שנגמר לי האוויר.
עמוס עוז זכרו לברכה השאיר אחריו הרבה ספרים ומאמרים, ערכים ומורשת, וגם דמויות וחלומות של דמויות. מהתאומים הערביים החושניים של חנה גונן ועד החזיונות הפרימיטיביים של רימונה ליפשיץ. בין השאר גם הותיר אחריו דימוי מדויק אחד בנוגע לבנימין נתניהו. וכך אמר, לפי עדותה של פניה, בתו, אחרי שנתניהו הפסיד בבחירות: ״זה כאילו הרעיש מתחת לחלון שלך קומפרסור, הרעיש שנים על גבי שנים, ופתאום הוא השתתק. קודם כל, השקט״.
עמוס מת, לצערי. אבל הדימוי נשאר. והקומפרסור של ביבי מרעיש כאן את העולמות כבר שלוש מערכות בחירות. הוא הרס והורס פה כל חלקה טובה. את ערכי השוויון והערבות ההדדית (בחוק הלאום), את האחווה היהודית-ערבית, את הדו-קיום בשלום בתוך ישראל ואת התקווה לדו-קיום כזה בגבולותיה. הוא קדח כמטורף תעלת בלאומילך בין החילוניים לבין הדתיים ("השמאל שכח מה זה להיות יהודי"), בין מזרחיים לאשכנזים, בין כול קהילה או מיעוט שניתן לשסות אותם אלה באלה. הוא גם עבד ועודנו עובד עם פטיש האוויר שלו על מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה לשעבר, היועץ המשפטי לממשלה, התובעת בפרקליטות ושופטי בית המשפט. הוא לא מותיר אבן אחת על כנה.
למרבה הצער, התחוללה בעולם גם מחלת הקורונה, ושיחקה לידיו. בתחילה נהג בתבונה ובאחריות, כפי שמצופה מראש ממשלה, כשסגר מהר את שמי הארץ. אך ככול שחלפו הימים, והתברר לו ולחבר מרעיו אילו הזדמנויות מזמנת מגפה, המחייבת ריחוק חברתי, לידי השליט – הוא ניצל אותן ביד רמה. במופעי אימים יומיים של הפחדת הציבור ברשתות הטלוויזיה, בהשתת אמצעי עיקוב אחר אזרחי ישראל ותכף גם בחוק דיקטטורי, המבסס את התקנות לשעת חירום ומעמיק אותן לעוד עשרה חודשים.
בתוך כך, הביא נתניהו, בהחלטותיו, את המשק הישראלי למשבר. מיליון ויותר ישראלים נותרו מחוסרי פרנסה. מאתיים אלף אנשי תעשיית התרבות לא הכניסו כבר ארבעה חודשים שקל לחשבונם וכאשר קבעו פגישה עם מנכ"ל משרדו, והכינו משלחת ועלו לירושלים, גם ביזה אותם המנכ"ל בביטול הפגישה בלי הודעה מראש.
תמונת המציאות לא מבשרת שום הקלה. עליית מספר הנדבקים מדי יום מקרבת רק הכברה נוספת של תקנות החירום, עד כדי סגר נוסף. וכעת, מש'העניק' פעימות ואישר את החזרה לשגרה, בידיעה שתעלה את מספר הנדבקים, גם יש לראש הממשלה, כביכול, את מלוא ההצדקה לדרדר לאחור אנשים, שכבר קיוו שהם שבים למסלול, ולהביאם לידי חוסר תקווה מוחלט.
ולכן אני מרגיש שנגמר לי האוויר. כי ההרעשה המתמדת הזאת, יחד עם הפחד מפני הקורונה והריחוק החברתי, גורמת לכולנו לדלדול כוחות מייאש.
בשבוע שעבר קראתי במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" כתבות עם היועץ הפוליטי של גנץ, רונן צור, עם שלי יחימוביץ' על שמחת פרישתה מן החיים הפוליטיים, וכתבה על ראש אגף החקירות, וסגרתי את דפי המוסף בתחושה של מיאוס. חשתי שאני רוצה לברוח מן החדשות, להסתלק מכול מגע עם המציאות הזאת. לחדול מכתיבה פוליטית, מעשייה פוליטית, שאני לא רוצה את הדברים האלה בחיי.
אני כבר בן שישים, אב לילדים צעירים, סופר בכול מהותי, ומורה, ועורך, ועלי לעשות את הדברים שנועדתי להם, שאני אוהב לעשותם, ולא להרגיש שום פחיתות כבוד, ויתור, פשרה או סבל, על כך שאני נהנה מן החיים ועושה בדיוק את מה שנועדתי לו ובניתי את לקראתו חיי. נותרו לי עוד אי אילו שנות חיים, אני מקווה שהרבה, ובהן הייתי רוצה לקרוא ולכתוב ולחיות בשקט. אמנם, הקריאה הפנימית שלי מתוכי לצאת החוצה, לתפוס עמדת כוח ולהשפיע ממנה, קיימת, וכנראה תמיד תמשיך לבעור בתוכי. אבל כרגע, בנקודה זאת בחיי, כול מה שאני רוצה הוא להיסגר בתוך החיים השקטים שעיצבתי לי, מבלי לצאת מתוכם לשום מקום.
כול חיי מיטלטלים בין החיים בחוץ לבין החיים בפנים. בין הדחף לפעול בעולם הממשות, לבין הצורך להתכנס בדלת אמותיי, ליד שולחן הכתיבה שלי. הטלטלה הזאת קבועה ומוכרת לי היטב. אבל הפעם הכתה בי בכאב. משום שאני יודע שאני מסוגל להרבה יותר. שיש ביכולתי לעמוד על הבמה הציבורית, ויש ביכולתי לעשות למען תיקון עולם – ושאסור לי לוותר על זה.
הדברים האלה טלטלו אותי כהוגן, כי הבנתי שאני לא היחיד המרגיש אותם. שהרצון לפרוש מן הממשות, להסתגר בבועה שלי, הוא מנגנון הגנה מפני ההרעשה שמעביר אותנו ראש ממשלת ישראל, האדם שאמור לשמור עלינו, לקדם אותנו, לבנות את עתידנו. ואולי זה בדיוק מה שהוא רוצה.
ראש ממשלת ישראל כנראה רוצה אותנו עניים, מפוחדים ומיואשים. שסועים ומפולגים, מלאי שנאה איש לרעהו. הרי מקורבו נתן אשל דיבר על כך במפורש, ואמר "השנאה הזאת היא מה שמאחד את המחנה שלנו." הוא לא רוצה אותנו אזרחים. הוא רוצה אותנו נתינים, כאלה שהשב"כ מנטר את תנועותיהם, שאסור להם להתכנס יחד, שאין להם כוח נפשי, ביטחון כלכלי או יכולת לעמוד בפני תביעות המציאות, ודאי שלא להתאסף יחד, לצבור מחדש כוח פוליטי – וליצור לעצמנו הווה ועתיד טוב יותר.
לפני למעלה מחודש הצליח נתניהו לפצל, בשם מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שהתחולל בעקבותיה, את מפלגת 'כחול לבן', התקווה הגדולה של מחנה המרכז-שמאל. מאותו רגע, אנו, מתנגדיו, עסוקים בהדבקת כינויי גנאי לגנץ ולאשכנזי ולשאר גנבי הקולות והבוגדים. לכולנו ברור שצריך להקים פה מיד גוף פוליטי חדש, מפלגה יהודית-ערבית, המרכזת בתוכה את כול קבוצות המחאה ואת כול הכוחות המבקשים לתקן את המציאות כאן. מפלגת שמאל חדשה, בלי קריצות ימינה, בלי התנצלויות ובלי גנרלים בראש. עם ישראלים בראש. אנשים עם חזון של שוויון אזרחי ושלום – ורצון לממשו. אבל בינתיים, כבר חודש, אנחנו רק מצייצים.
התרחשויות הימים האחרונים, הבקיעים בקואליציה, התניית החוק הנורבגי בתיקון לחוק יסוד הממשלה, שיותיר את נתניהו על כנו בכול מקרה ומצב, היציאות של שרי הליכוד נגד אנשי כחול לבן והיעדרותו של נתניהו ממליאת הכנסת אמש, בזמן ההצבעה על החוק הנורבגי, מעידות בבירור: פניו של נתניהו לפיזור הממשלה ולבחירות חדשות.
במצב כזה, יודע נתניהו, הוא יישאר שוב ראש ממשלת מעבר, ויוכל לרכוב בבחירות הרביעיות על סוס הסיפוח, מול אופוזיציה מרוסקת.
הבחירות כבר לגמרי כאן, ולכן אנחנו חייבים להתארגן. כול תנועות המחאה, של הדרוזים והצ'רקסים, של ערביי ישראל, של מחאת הנשים נגד אלימות במשפחה ושל הקהילה הלהטב"קית, מחאת הנכים ומחאת הקשישים, מחאת אנשי התרבות וקבוצות הקריים מיניסטר והדגלים השחורים – אנחנו חייבים לכנס מיד כינוס חירום של ראשי המחאות הללו, לנסח יחד חזון ומצע, ואז לגזור מהם תכנית פעולה: הנעה של רישום מהיר למפלגה חדשה, פרישת מנגנון של מטות באמצעות מתנדבים, גיוס אנשי מקצוע בתחום המשפטים, גיוס הממון, ניהול קמפיינים, פרסום ויח"צ – ויציאה מיידית לדרך.
זה הזמן שלנו, חברות וחברים. והוא הולך ומתקצר. תיכף יוטל בו שוב סגר, ואז נוכל להיפגש רק בזום, ולנהל מטות מחוזיים ואזוריים של מפלגה חדשה רק בווטסאפ.
אז כן, אני יושב כעת בחצר שלי בתובל. יש פה יום יפה, והשמש זורחת. חם ונעים וצונן כאן, מתחת לוויסטרייה, עם ציוצי הציפורים, השקט הזה וריחות הפריחה הממלאים את האוויר. אני יכול להישאר ככה לנצח, טובל ביופי וברוגע האלה. אבל אם לא אקום לפעול, יחד אתכם ואתכן, תמיד אזכור, כמוכםן, שבזה שנשארנו לשבת בבית במקום להקים מפלגה חדשה, נכנענו לקומפרסור שקעקע את הקרקע מתחת לרגלינו והפך אותנו לנתיניה של מדינת אפרטהייד תחת רודנות מושחתת, נהנתנית.
בימים הקרובים אעבוד על חזון. אפרסם אותו ברבים, כדי שכול אחד ואחת יוכלו להוסיף אליו מדבריהם. אצרף אליו גם רשימה, שבה תוכלו לכתוב, כול אחד ואחת מכםן, מי ראוי שיהיה כלול בראש מפלגה חדשה כזאת. ועד אז, שתפו בבקשה את דבריי. כדי שיניעו שינוי ופעולה מידית הם חייבים להגיע לכול קצווי ארץ.
תודה, ותבורכו על כול מעשיכםן. אמן.
