היום, כול הדרך לבית החולים רמב"ם, דיברתי עם אימא שלי. מיכאל ישב במושב האחורי, בצום של שש שעות לקראת בדיקת ה-MRI בגזע המוח, שציפינו לה מזה מספר חודשים, בשל כאבי הראש המתמשכים. אני, שעד כה הצלחתי להדחיק איכשהו את החרדות שלי, לא יכולתי לעצרן בעודנו בדרך לבית החולים.
ואז, כוחה של החרדה היטמר למשהו אחר, לחומר מוליך בין העולמות, בין עולמות החיים לעולמות המתים. כי אם בימים האחרונים הרגשתי כול הזמן את הנוכחות של אמי אתי, מבלי שאשמע אותה אומרת דבר, כעת היא דיברה, ועוד איך.
אילן, היא אמרה לי, ודאי שאני מכירה את הילדים ורואה אותם ושומרת עליכם. אני שומרת גם על אבא בשבילכם, וגם על הילדים. ואני שומרת עליכם גם עכשיו. הכול יהיה בסדר, וגם אם יגלו משהו, חס וחלילה, אני אשמור לך על הילד, שייצא מזה בריא ושלם.
אני לא מקיף את דבריה במרכאות, מפני שלא נשמעו באוזני החיצונית, אלא באוזני הפנימית. כמו שקורה במצבים כאלה, שבהם מתמוססים הגבולות בין עולם המתים לעולם החיים, וידיעת נוכחותם בעולמנו כול העת, מבעד למסך התודעה המערפל את עינינו, מתחוורת.
הגענו לבית החולים בדיוק בשעה 17.45, שבה אמורה הייתה להתחיל הבדיקה. אך כשהתייצבנו בדלפק הקבלה של מכון ה-MRI שטפה אותי האחראית שם, מדוע הגענו באיחור של שעה, ואיך זה שלא עניתי לעשרות צלצוליה בטלפון.
מסתבר, שהיה עלי להתייצב שם שעה לפני הבדיקה, כדי לטפל בהרדמה ובהכנה לבדיקה, ומכשיר הטלפון שלי היה על 'נא לא להפריע.' שכחתי לבטל את ההשתקה משנת הצהריים.
כך או כך, די מהר נכנסנו לחדר ההמתנה הפנימי, לפני חדר ה-MRI. להפתעתי היום שם עוד שלושה צמדי חולה-מלווה, כולם במסכות כמובן. אחרי כעשרים דקות של המתנה הזמינו אותנו יחד פנימה, אל חדר ה-MRI והתרו בי להוציא מקודם לכן כול חפץ מתכתי מכיסיי.
הרופא המרדים הזמין את מיכאל לשכב על המיטה, הצמיד לו מסכה עם גז הרדמה, ואחרי שספג את מנת ההרדמה הראשונה קיבעו ברז עירוי בזרועו. אמרתי למיכאל שאחכה לו בחוץ.
זה לקח כשלושת רבעי השעה. כדי לא להשתגע ישבתי לקרוא. לא יודע אם קראתי יותר מכמה עמודי ספר, על ניהול זמן לסופרים, ספר מקצועי, באנגלית, כזה שאפשר לקרוא במצבים כאלה, עד שהודיעו לי שאני יכול לבוא.
מיכאל שכב ישן על מיטה, מחובר למוניטור, בחדר ההתאוששות. התיישבתי לידו. כול גופו רעד, כתוצאה מן הקור בחדר וירידת טמפרטורת הגוף במהלך הבדיקה. ביקשתי שיכסו אותו בעוד סדין, כי שמיכות לא היו שם, ישבתי לידו וליטפתי את ראשו ואת מצחו שוב ושוב, מדבר אליו, מבקש שיתעורר.
זה לקח זמן. בתחילה סדקי ראיה מבעדם הציצו עיניו, אחר כך שאיפות אוויר עמוקות ותזוזות ראש, ובעיקר צמרמורות קשות בגוף, בגפיים.
קשה לשבת ליד הבן שלך, לראות אותו תחת הרדמה, נאבק לאט בשיבה אל הכאן והעכשיו. אל אבא, אל החדר.
זה לקח כחצי שעה. ואז, כשכבר התעורר, האח הנחמד במכון הביא לו משהו מתוק, ופל שוקולד, ואני הלגמתי אותו במעט מים. מיכאל עשה ניסיון ראשון לעמוד על רגליו, כשל, ואז שב והתיישב במיטה לעוד כרבע שעה של התאוששות.
בדרך הביתה, במכונית, הוא חזר לעצמו. בתחילה עצרתי בקיוסק בחיפה, לקנות לו סוכריה על מקל כפי שהבטחתי לו, וכמובן גם לאחיו, שחיכה לו ער בבית, עם סבא. ולמטה, בכפר, קניתי עוד מעט דברי מאפה, ועלינו חזרה אל ההר.
דניאל יצא מן הבית לקראתנו. הוא כול כך דאג לאחיו. בעודנו בחדר ההתאוששות התקשרתי אליו פעמיים כדי להרגיע אותו, כי ידעתי שידאג. אבל הוא היה עדיין אצל חבר. רק רגע לפני שיצאנו בדרך הביתה הצליח לשוחח עם אחיו.
ואז הודיע לנו דניאל, שאין מים בכול הבית, ואי אפשר להתקלח.
בדקתי בווטסאפ. מסתבר שהייתה כאן תקלה יישובית.
רק בתשע וחצי בלילה חזרו המים, הילדים התקלחו והלכו לישון.
החלק הכי קשה בא כעת. הדיסק מהבדיקה ביד שלי, אך לא התוצאות. זה מחכה לפענוח. ואני מתחיל סוף שבוע עם תקווה בלב, שאימא באמת שומרת עלינו, שהכול יהיה בסדר, ושכאבי הראש הללו הם פסיכוסומטיים או משהו זניח אחר. הלוואי וכך יהיה. אמן ואמן.
התלבטתי אם לכתוב את הפוסט הזה. מלכתחילה, אני משתדל לכתוב פחות ופחות על ילדיי. וגם לא באמת מספר לכםן הכול. את הדברים שאמר וחווה מיכאל אני מותיר בינינו. אני כותב את הדברים האלה מתוך נקודת מבטי בדיוק כדי לשמור על פרטיותו.
אבל בתוך האינטנסיביות הגדולה של חיי, הכתיבה, ההוראה, העריכה, המעורבות הפוליטית, אני גם, וקודם כול, אבא. וכשהילד שלי סובל, או מרגיש לא טוב, פוחד או נמצא יחד אתי באי ודאות, הכול מתגמד. תאטרון הטירוף של בנימין, שרה ויאיר נתניהו, הקריסה של מוסדות המדינה ושל ברית החברה האזרחית כאן.
כי ברגע הזה, הדבר שהכי חשוב לי הוא שהילד שלי יהיה בריא ושמח. ועמו כול הילדים בעולם.
לילה טוב.
