היום הזה עמד בסימן ההתנתקות, שלי ממיכאל ומדניאל ושלהם ממני. התנתקות חלקית כמובן, לצורך זמן אישי של כול אחד מאיתנו בנפרד.
ההתנתקות הזאת הייתה כנראה צורך של שלושתנו, אחרי שבוע ומחצה יחד מבוקר עד ליל. אבל היא הונעה גם מכוח עצתה של חברה טובה מנווה צדק, לירון אורלב, אם וגננת ואדם נפלא. בימים הכי קשים שלי בגן העירייה, היא הייתה לי אוזן קשבת. הייתי תופס אותה ליד שער הגן, מתנה בפניה את צרותיי, והיא הייתה מחזקת אותי ותומכת בי מעומק ליבה ומנסיונה הרב. ולכן, כאשר כתבה לי אתמול, שמותר לי גם לשחרר קצת, להעביר עם הילדים יום בבית, באוגוסט הלוהט הזה, אימצתי מיד את עצתה. מה שתכננתי לעשות הבוקר עם הילדים היה לרדת איתם לבריכה ברקפת, שיש בה מגלשות מים. מה שקרה בפועל הוא, שבילינו יום שלם בבית. והיה נהדר.
בבוקר, כשקמנו, הודעתי לילדים שאני הולך לחדר הכושר ממול הבית. אם הם רוצים הם יכולים לבוא איתי. אם לא, שיישארו בבית, ושיזכרו שאסור להם להתעסק בחשמל, באש, בבריכה או בטרמפולינה בהיעדרי, וגם לא להרביץ זה לזה.
עברתי את הכביש למקלט הכושר, ועשיתי שם חצי שעה ארובי, שהחזירה אותי לעצמי. לא אומר לכם שלא דאגתי. כמובן שכן. אבל סמכתי על בניי שיסתדרו לבדם, ושכבר הפנימו מה מותר ומה אסור להם לעשות, כשאין מבוגר בסביבה.
כשחזרתי מקץ חצי שעה הביתה הכול היה תקין. חוץ מדבר פעוט אחד. בכיור בחדר האמבטיה מצאתי כוסות חד פעמיות, המשמשות אותנו לשטיפת שיניים, מלאות במין עיסה משונה בצבע תכול, תערובת של משחת שיניים וג'ל לגילוח, גירים צבעוניים וטוש נצנצים.
"תגידו, מה ניסיתם לעשות?" שאלתי אותם.
"חומרים."
"אבל למה בכיור האמבטייה?"
"כי פחדנו שתכעס עלינו."
"אני בכלל לא כועס," חייכתי אליהם. "גם יאיר ואני היינו עושים חומרים, ושיקויים כאלה, שאני אפילו לא רוצה לספר לכם איזה (היינו מניחים ביצים טריות על גג החנייה של המכונית של אבינו, וכשהיו מבאישות מן השמש היינו משליכים אותם על, או ליד, עוברים ושבים:)), אבל היינו עושים את זה בחצר."
"מה עשיתם!?" התעניין דניאל.
"זה היה כול כך נורא שאני לא אגלה לכם," צחקתי, "אבל אם אתם רוצים לעשות שיקוי בואו נמלא את הבריכה הישנה בקצה החצר עם צינור, ותוכלו לעשות שיקויים."
וכך היה.
ואחר כך המציאו לעצמם מחבוא בחדר ומשחקים אחרים.
עוד תוך כדי אימון הכושר התקשרה אלי אם של חבר מן הגן, לשאול אם יוכל לבוא לשחק עמם. אמרתי לה שכן, שאני לא בבית אבל הילדים כן. היא יכולה להיכנס אלינו עם בנה.
כך, אפוא, כששבתי הביתה כבר היו השלושה נתונים במשחקם. וזה נמשך עד הצהריים, מה שאיפשר לי לבשל סוף סוף סמוסה, לראשונה בחיי, וגם קציצות אפונה, תפוחי אדמה וקמח חומוס, כי הנטורופת אמר לי לאכול מנה אחת של קטניות מדי יום. בזמן הבישול גם דיברתי מעט עם האם הזאת, שהיא מורה במקצועה. כששמעתי מפיה כמה מרוויח מורה, וכמה ארוויח בעבור חצי משרה בתיכון כמורה לספרות – וכמה אצטרך לעבוד בשביל זה, בהכנת מערכי שיעור, בדיקת עבודות, אסיפות הורים וישיבות צוות – הבנתי שזה לגמרי מטורף. בעבור חצי משרה כזו, כאדם בלי תעודת הוראה ובלי ניסיון מקצועי, אקבל פחות מ-3000 שקל. זה פחות ממה שאני מקבל על מפגש אחד עם תלמידי תיכון, ופחות מן המחיר החודשי של סדנה אחת שלי באוניברסיטה הפתוחה. אז שיהיו בריאים. להיות מורה בתיכון אני כבר כנראה לא אהיה. חבר נעוריי הטוב התכוון לטוב, אבל יעץ לי בשוגג, כנראה. אני אשאר מורה לכתיבה ועורך, וסופר כמובן.
הילדים ביקשו שחברם יישאר לאכול איתנו צהריים, ונעניתי לזה בשמחה. אחרי האוכל ביקשו שגם יישאר איתם ב'זמן שקט.' כלומר, בזמן שבו אני אשן והם יישארו ערים.
וכך היה. הם בילו עם חברם עד השעה ארבע.
כשקמתי, הודעתי להם שעלי לבדוק עבודות של תלמידיי למחר. התיישבתי לקוראן, בעוד הם נחים מול הטלביזיה. הם כבר היו מאד עייפים, וכשאבא שלי הגיע הנה, בחמש וחצי, מיכאל כבר ישן על הספה, ודניאל עמד להירדם.
בשש וחצי נסעתי מתובל לקריית שמונה, לערב שירה שאורגן בידי רגב אלהרר וירדן לוין מעמותת 'הליקון לשירה' ו'תנועת תרבות'. הנה ההסבר מהי תנועת תרבות, מן האתר שלה: "בשנת 2004 יצאה קבוצה של 6 צעירים בוגרי מגמות אמנות מרחבי הארץ לשנת שירות בקהילה בתחומי האמנות והחינוך. עם שחרורם מהצבא החליטו להקים את “תנועת תרבות”, כמסלול הגשמה לנוער וצעירים יוצרים הפועלים לעיצוב דמותה של החברה הישראלית תוך שימת דגש על הפעולה התרבותית, האמנותית והחינוכית בקרב נוער וקהילה בפריפריה.
תנועת תרבות מקימה משנת 2006 קבוצות אמנים-מחנכים המיועדים להתיישבות בפריפריה הגיאו-חברתית של ישראל, הרואים במקום את ביתם ומחוייבים ליצירה, לחינוך ולתרבות כמרכז משימתם ופעולתם במקום.
בשנת 2015 מונה תנועת תרבות מעל 400 צעירים וצעירות בגילאי 18-32. צעירים אלו חיים בקבוצות המפוזרות ביישובים ושכונות בכל רחבי הארץ ומקיימים פעילות רציפה, מעמיקה ומתמשכת עם אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים בקהילות.
תנועת תרבות הינה הארגון היחיד בארץ המפעיל מסלול רב-שנתי לאמנים צעירים אשר מחנכם ומכשירם להיות מחנכים ויוצרים המחוייבים לחינוך, צמצום פערים, חיזוק הסולידריות הקהילתית ויצירה של תרבות ואמנות מקורית."
נדהמתי לגלות את התנועה הזאת. היא מגשימה את כול מה שחלמתי עליו מנעוריי ועד הנה. כמובן שנעתרתי מיד להזמנה לאירוע.
*
אירוע השירה 'על השפתיים,' בסימן 'אמת או חובה,' התקיים בפאב ה'קשיו' בקריית שמונה. זהו פאב קואופרטיבי, שהוקם על ידי אגודת הסטודנטים של מכללת תל חי. הסטודנטים הם המפעילים אותו ועובדים בו.
נכנסתי למקום גדול ורחב ידיים, הומה צעירים. הרגשתי מיד את האנרגיה המדהימה באוויר, ואפילו התאהבתי בברמן. הערב היה נהדר. הופיעו בו אלחי סלומון ממעלות, נוגה מרקמן מקיבוץ שמיר, חברתי רחל מדר-אייהורן ממושב ארבל, רגב אלהרר מנהריה, המוסיקאי נעם טבצ'ניקוב, גיטריסט נפלא בשם דניאל ועוד חברות וחברים (סליחה שאינני מונה את כולם, לא מצאתי את הרשימה המלאה בפייסבוק). הרגשתי בבית. אבל יותר מכול נמלאתי באופטימיות. יש לנו ארץ נהדרת, עם צעירים נפלאים ושוחרי טוב, כמו למשל שני הבחורים, חברי 'תנועת תרבות,' שקלטו אותי מסתובב, אבוד, בין החניונים שמסביב למרכז הקניות שם נערך הערב, מחפש אחר החניון שהחניתי בו את מכוניתי, עצרו, שאלו אם אני זקוק לעזרה, הסיעו אותי עד לרכב ואפילו חיכו כדי לראות שאני מסתדר עם התיקים. צריך רק לצאת מתל אביב אל הפריפריה, כדי לגלות זאת.
לראשונה בחיי הבנתי מהי מהות ה'בועה התל אביבית.' היא כמו המחסום ששמים בעיניו של סוס, שלא יראה את הנוף הנשקף מעבר לדרך עצמה. ישנם ישראלים מצוינים בפריפריה, ויש בה עשייה חברתית ותרבותית ענפה. צריך רק לרצות לראות אותה ולהתחבר אליה. וזה באמת מרגש מאד.
לא כתבתי היום מילה ברומאן הבא שלי. לא היה סיכוי שאגיע לזה. עם שני ילדים וחבר בבית, צורך להכין ארוחת צהריים ולנקות את הבית לקראת בואו של סבא, ולבדוק עבודות לשתי הסדנאות של מחר, לא יכולתי לכתוב מילה.
ומחר, אין מה לדבר. אם אצליח לכתוב, זה יהיה רק תוך כדי הסדנאות שאעביר.
וזו בדיוק הסיבה בשלה יצאתי לקמפיין גיוס ההמונים שלי. תוכלו לקרוא עליו ולתמוך בו כאן. מאה ושלושים איש ואישה כבר תומכים בו. אשמח אם תצטרפו.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
תודה.
נ.ב.
אושרי מי שילדיו יתחנכו בגן של לירון אורלב, בנווה צדק או בפלורנטין. אני ממליץ עליה בכול לב.
היא בטח תהיה מאוד נבוכה מדבריי כאן. אבל אני בטוח שהיא תדע להתגבר על כך:)
