הורות, דמוקרטיה או מרד.

התנגדות ושמחות אחרות (19).

     לא היה קל להוציא את הבנים הבוקר מהבית החם בתובל לדרך. מיכאל ביקש שאסע להפגנה לבדי, אחר הצהריים, ואשאיר אותם לבדם בבית. אבל אני התעקשתי להפוך את זה ליום משפחתי. ואחרי ויכוחים בנוגע ללבוש – מכנסיים קצרים ונעלי ספורט או מכנסיים ארוכים ונעלים גבוהות – יצאנו לדרך.

     הגענו ליפו העתיקה בסביבות אחת עשרה וחצי. הילדים ראו אמש סרטון טיקטוק של אחד מכוכבי הרשת האהובים עליהם מיפו, וביקשו לטייל שם. אז לקחתי אותם למרינה של הדייגים, שם מצאו לשמחתם כדורגל נטוש, אימצו אותו ושיחקו בו על הדֶק, ואחרי כן דרך סמטאות מגורי הקונסולים (מתחם חדש ומהמם שלא הכרתי) אל המוזיאון של אילנה גור.

     היה לי חשוב שיכירו את היצירות של אילנה ואת המקום, מפני שאין כמו עבודותיה כדי לעודד את היצירתיות שלהם. ומכיוון שאני עשיתי את יחסי הציבור למוזיאון עם פתיחתו, הרי אני מכיר את עבודותיה ואותה מקרוב. לצערי, אילנה לא הייתה שם, אבל שוטטנו ארוכות במוזיאון, והילדים התפעלו מאד מן העבודות והאוספים השונים. הראיתי להם איך אילנה יוצרת מהלחמה של שיירי ברזל ומתכת ועץ שהיא מוצאת, ואת עבודות הציור המופשט התלויות על קירות המוזיאון. בזמנו, כשדניאל צייר הרבה, הוא אמר שהוא 'מקשקש'. ואני, שמסגרתי את 'הקשקושים' שלהם ותליתי אותם ברחבי הבית, הסברתי להם כבר אז, שישנם ציירים שעושים הרבה כסף מן הקשקושים האלה, ושמה שהם מציירים רחוק מלהיות קשקוש.

     היום, אחרי שחזה בעבודות אמנות מופשטת כבר שאל אם יוכל לקנות קנבסים וצבעים כדי לחזור לצייר, ואז למכור את עבודותיו.

     ואחר כך, על המרפסת של אילנה, הוא התיישב על פסל ברונזה עם הבולבול (של הפסל) בחוץ, ומתפוצץ מצחוק ביקש שאצלם אותו עליו. אבל לכך סירבתי.

     אחרי הביקור במוזיאון אילנה גור המשכנו במעלה הסמטה. הראיתי להם את הגלריה של פרנק מייזלר ז"ל, את תיאטרון הסמטה יבדל"א ואת הגלריה של יונה לוטן ז"ל, ומול כול דלת אמרתי להם, שעם האנשים והמקומות האלה עבדתי כאיש יחסי ציבור. הם די נדהמו. "מה, אבא, עבדת פה עם כולם?" תמה דניאל.

     "כן, עשיתי הרבה דברים בחיים," חייכתי אליו.

     הבנים רצו לאכול צהריים במסעדה מסוימת ביפו, אבל הג'י פי אס שלי לא עבד (רק אחרי שעות ארוכות גיליתי למה), ומצאנו את עצמנו מחוץ ליפו. אז נסענו לרמת השרון, לאסף ארטיזנל, שם אכלנו צהריים, ואז נסענו לסבא. אני הלכתי לישון, רצוץ. מיכאל עשה עם סבא שיעורים בחשבון בחיסור אנכי, שעליו להגיש מחר.

     כבר בשעה חמש יצאנו מרמת השרון להפגנה בתל אביב. החלטתי מראש להחנות את המכונית בחניון גן העיר. לשמחתי היה בו מקום, אז קפצנו להגיד שלום לחברה יקרה שלי, זיווה ויינשל, פסלת וציירת, שהכרתי אותה כשעשיתי יחסי ציבור לתערוכת פסליה אי-אז, ופסליה השרו עלי השראה שהביאה השפעה חשובה בזמן כתיבתו של 'מעשה בטבעת', ונפשותינו נקשרו זו בזו.

     לא ראיתי אותה שנים. והיא כל כך שמחה להיפגש אתנו. הבנים סבבו נדהמים בין חלונות דירתה, בקומה השבע עשרה במגדל גן העיר, וצפו מהופנטים בנופי תל אביב המוארת מגובה כה רב. ואחרי כן ירדנו למטה, וצעדנו בשדרה עד הבימה.

     החבר'ה של "הדמוקרטים", אחת מקבוצות הפעילים המרכזיות מאחורי מחאת בלפור וגם המחאה הנוכחית, שאני חבר בה, קבעו ליד "קפה לנדוור", רק בלי להזמין שם כלום. אז קפצנו לומר שלום לחברות ולחברים, ואחרי כן התמקמנו עם דגל הגאווה הענקי שהבאנו מן הבית, על קו המים של ריבוע המים בכיכר, והמון א.נשים שאני מכיר מהחיים ומפייסבוק באו להגיד לנו שלום.

     אבל בשבע וחצי, דניאל כבר ביקש ללכת הביתה, ומיכאל התלונן על סחרחורת. ואני קיבלתי החלטה הורית. ידעתי שאני חייב להקשיב להם, במקום לנאומים בכיכר. אז קיפלנו את הדגלים, החזקנו חזק ידיים זה בזה, והתחלנו לפלס לנו דרך מבעד לנחיל המפגינות והמפגינים שעלו משדרות חן להבימה. זה היה דחוס ומבהיל. היה רגע אחד שידו של דניאל ניתקה מידו של מיכאל, ומיכאל צעק לי שדניאל נעלם, ואני קפאתי במקומי. אבל כעבור רגע הציץ מבין המון האנשים.

     בדוחק רב יצאנו לשדרה. ואז, בעודנו הולכים בה מטה, חולפים על פני המון האנשים הנוהרים לכיכר, איזה רוכב אופניים פלט לעברי: "ההפגנה בצד השני!"

     חייכתי אליו. מה הוא יודע על נסיעה מהגליל בגשם שוטף וסוחף עד אחרי יקנעם, בשבת בבוקר, ובילוי יום שלם עם הילדים בעיר, בשביל הזכות להשתתף יחד אתם בהפגנה, ככל יכולתם.

     מעט אחרי שיצאנו מגן העיר היה לנו נס. ראיתי חניה מצד ימין של המדרכה, בצמוד למסעדת פיצה גדולה. חניתי, נכנסנו, זללנו יחד פיצה ואני סוף סוף שתיתי קפה אחרי שעות של צימאון לקפאין, ואז לקחתי עוד אמריקנו חזק לדרך ויצאנו בנסיעה הארוכה הביתה.

    בשמונה ומשהו, כשהנאומים בכיכר התחילו, התקשרתי לאבא שלי כדי להרגיע אותו שאנחנו כבר בדרך חזרה. רציתי להתקשר גם לריקי קיטרו, כי ידעתי שהיא דואגת לנו. אבל גם ידעתי שהיא יודעת שהכול בסדר.

     נסענו. הגענו לדיר אל אסד, עצרתי בו כדי לקנות לחמניות לבית הספר למיכאל. שני כיכרות הלחם בשביל מיכאל כבר מוכנים תפוחים מהבוקר במקרר, לאפייה השכם בבוקר מחר.

     נישקתי את הבנים, כול אחד, פעמיים, והודיתי להם שהיו בהפגנה יחד אתי. והודיתי לאל שהגענו בשלום הביתה.

     בשבועות הבאים אני מניח שנתמקד בהפגנות באזור הצפון. אבל הערב היה לי ברור וחשוב מאוד להיות בהבימה. אני שמח שעשינו את זה, ולא פחות מכך, שהייתי קשוב לילדים. אחרי הכול, רק כשהיינו בחניון גן העיר, ליד המכונית, אמר לי מיכאל: "אבא, אני חושב שהיה לי התקף חרדה שם, בכיכר. הייתה לי סחרחורת, ופתאום גם מאוד נבהלתי שאאבד אתכם."

     טוב שאני קשוב לשניהם. בדרך כלל הם יודעים מה הם רוצים וצודקים בזה מאד.

     לילה טוב, והמשך שבוע סוער של מאבק.

     אנחנו ננצח.

     אין לנו ברירה אחרת.

     לילה טוב.