אתם ודאי מכירים את התחושה הזאת. משהו שמזהיר אתכם בבטן, מבפנים, לא לעשות משהו. איזו מין תחושה מוקדמת מבשרת רע. אבל לא תמיד אנחנו מקשיבים לה, וזה מה שקרה לי היום, ונגמר רק בנזקי רכוש, תודה לאל.
הבוקר התחיל נפלא. עם שחר יצאתי לעבוד בגן הירק שלי, וכשהילדים ביקשו לנסוע לבריכת מורן כמעט נעתרתי להם, עד שאבא שלי הבהיר, שהיום צפוי עומס חום. מזל שלא נסענו, כי מקץ חצי שעה, בשמונה וחצי בבוקר, כבר הזעתי כמו סוס מן העבודה בחצר.
הספקתי הרבה. ניקיתי יחיד עם הילדים איזו מובלעת חצר פנימית גדולה שחבלי כביסה מוצבים בה, ומעולם לא תליתי עליהם כבסים, בגלל הלכלוך והקוצים שהיו שם, ניקיתי את המחסן הפנימי בבית, בודדתי את האבטיחים מן הקרקע (אחרי שגיליתי ששניים מתוך הארבעה נתבקעו ונמלאו בנמלים), הכנתי צנצנת גדולה של רוטב פסטו משיחי הבזיליקום הפוריים בחצר, וגלידת מלון עם כף סילאן, ממלון תפל אך עסיסי, ואפילו ירדתי במורד הרחוב עם כוס קפה ביד וצלחת עוגה, לבקר שכנה, שמאז בואנו לכאן רצינו להיפגש ולא יצא לנו.
אחר הצהריים סבא נסע, והילדים ביקשו לנסוע ל'מיי ביבי' בירכא. הרגשתי בתוכי שמוטב שלא ניסע לשם. אבל דניאל ממש בכה, שהוא רוצה ל'מיי ביבי,' מפני שנדלק בביקורנו הקודם שם מאיזה שעון מיוחד. לא רציתי שייעצב אל לבו, ואני גם מנסה לאזן בחייהם בין הבידוד המבורך בתוך תובל לבין החיים מחוצה לו, אז נעתרתי להם. נכנסנו למכונית ויצאנו לדרך.
רק גלשנו בכביש היורד מן הקיבוץ לכיוון הפנייה לירכא היה לי טלפון מאחי וגיסתי, יאיר ומיכל. הם מצויים במרחק שבע דקות בתובל, עם אורחים מספרד, ורוצים לבוא להגיד שלום קצר.
חזרנו אחורה. הגענו הביתה רגע לפניהם. היה כיף. כול פגישה שלנו משמחת, וגם האורחים היו נחמדים. מקץ כשעה הם היו צריכים לצאת, והילדים ביקשו שבכל זאת ניסע לירכא. שוב היה בי איזה מיאון פנימי לצאת מן הבית, שוב הדחקתי אותו.
נסענו ל'מיי בייבי'. בדרך קלטתי שאני בלי סיגריות. התפלאתי. לעולם אינני יוצא מן הבית בלי סיגריות. לא נורא, אמרתי לעצמי, רק הבוקר כתבתי לי בדפי הבוקר, שאני מרגיש שאני כבר רוצה להפסיק לעשן, בעיקר בשל חיוב החיים, ההנאה העמוקה שלי מן החיים בתובל והרצון שלי שיימשכו כמה שיותר. אז ניחא. כמה שעות בלי סיגריות לא תעשינה לי דבר. רק ברכה.
בילינו כשעתיים ב'מיי בייבי'. פגשנו את השעון שדניאל רוצה, ואכן זה היה שעון מהמם. שעון שמקליט ומצלם וידיאו, סופר קלוריות, וחוץ מכביסה וגיהוץ הוא כנראה עושה הכול. רק שמחירו 350 ש"ח. "רק היום זה בהנחה, 250 ש"ח," מיהרה המוכרת לומר לי.
"כן, אבל לי יש שני ילדים, וזה 500 שקלים," השבתי לה. "אז לא. תודה רבה."
הסברתי לילדים שזה שעון יקר מאוד. יצאתי מזה בכך שרכשתי לכל אחד מהם שעון דיגטילי בשקלים ספורים, קרפ שוקולד למיכאל וגלידה לדניאל.
עלינו על המכונית ונסענו הביתה. כשהגענו הביתה גיליתי שקופסת הסיגריות היחידה שהייתה לי נעלמה כלא הייתה. בשלב הזה כבר נכנסתי לפאניקה של מתמכר. תחושת חנק, רעד בגוף. פאניקה. מביך להודות בזה, אבל זו האמת. אין מצב שאעביר לילה בלי קופסת סיגריות. "ילדים," אמרתי להם, "אנחנו צריכים לנסוע רגע לכפר, אין לי סיגריות."
במרחק כמה מאות מטרים משער הקיבוץ ישנו מרכז מסחרי קטן, עם מינימרקט, ובו אוטומט למכירת סיגריות. קפצנו לשם, קניתי סיגריות, אפילו עישנתי אחת כדי להירגע. ואז נכנסנו לאוטו, וירדנו לאיטנו, למזלנו, במורד הרחוב. יש בו במפים, ומכיוון שצעירי הכפר נוסעים די מהר, ולפעמים מתעללים תעלולי נהגים, נסעתי ממש לאט. 20-30 קמ"ש.
ואז שמעתי את צליל ההתראה על פריצה של מבזק חדשות, ועשיתי את הדבר שהכי אסור לעשות תוך כדי נהיגה. הרמתי לעיניי את הסמרטפון, סקרן לראות מה אירע.
בשבריר השנייה שבו התבוננתי בכתוב על המסך – המהומות האלימות בארה"ב – נשמע מצדה הימני של המכונית קול חבטה ונפץ.
עצרתי מיד, והרמתי את עיניי.
נתקלתי ב'צפרדע' ענקית שעומדת בצד ימין של הכביש. פח זבל ענק.
יצאתי החוצה לראות מה אירע.
גילחתי את כול הצד הימני של המכונית. הכנף התעקמה, המראה נעקרה ממקומה, כך גם הידית הימנית בדלת האחורית. נזק גדול.
מזל שאיש לא נפגע.
הודיתי לאלוהים שלא קרה לנו דבר. אבל נורא כעסתי על עצמי. איך, לכול הרוחות, אמרתי לעצמי, איך נתת להבזק חדשות מטופש מאחד מאתרי החדשות, להסיח כך את דעתך.
יתר על כן, אני נוסע עם ביטוח חובה בלבד. בשל שתי פגיעות קודמות במכונית, שפגעו בי אחרים, האחת בתל אביב והאחרת בכרמיאל, והפניתי אותן לביטוח, סירבה חברת הביטוח לבטח אותי ביטוח צד שלישי. אז אכלתי אותה בגדול. התיקון הזה ייפול עלי. חתיכת לקח קיבלתי הערב, שלא נדע.
תודה לאל שהכול נגמר בשלום.
המסקנות ברורות. להקשיב לאינטואיציה, לעולם לא לגעת יותר בסמרטפון בזמן נהיגה, ולו איטית ביותר, ולהשתיק אחת ולתמיד את ההתראות של האתרים השונים בסמרטפון שלי, כדי שלא יפתו אותי להתבונן בו במהלך נהיגה.
אה, ולהפסיק לעשן – או לקנות שוב פאקט של סיגריות הביתה. כדי שלעולם לא יחסר לי מה לעשן, רחמנא ליצלן.
אין צורך להטיף לי מוסר. כמו שאתם רואים, אני מהיר בהפקת לקחים. סתם מבאס לגמור יום יפה בכזו הרגשה מזופתת.
שיהיה לכם שבוע נעים.
נ.ב.
מוזר, מה שקורה לי עם הפוסטים האלה.
כל השנים הקודמות הקפדתי לכתוב את 'יומן החופש הגדול של מיכאל ושל דניאל,' מדי יום ביומו. השנה לא עשיתי את זה, כי החופש שלהם מתחיל ב-20 לאוגוסט, למשך שבועיים בלבד. והנה, כמו במין איזה רלפקס כותב, פתחתי בקמפיין גיוס ההמונים שלי, ועמו בכתיבה יומית, לכאורה כדי להפיצו ברבים, ובפועל – פשוט כדי לאפשר לעצמי לכתוב עוד משהו, מדי יום, ברציפות. גם זו דרך לעודד כתיבה. לשנות מדיום, לשנות סגנון. העיקר לדבוק במטרה.
אילן לוי חברי כבר הבין שמתחבא פה עוד ספר. כך גם אני. לפעמים ספרים נולדים כמו באקראי, מעצם המחויבות לשבת יום יום ולכתוב, בקלילות, כמו פה, כתיבה רעה:), אבל פשוטה, נעימה ליד ולאוזן. כמו שכתיבה צריכה להיות.
