הכלב הזה לא שלנו.

התנגדות ושמחות אחרות (17).

     אתמול בבוקר, בתחנת ההיסעים, כשכול ההורים והילדים וכלביהם היו בתחנה וחיכו לאוטובוסים שייקחו אותם לבית הספר, הגיע הנה כלב זאב גדול, לא מוכר, ויפהפה.

     הוא ניגש לתחנה, רחרח אותנו ואת הכלבים. הכלבים נבחו עליו בחמת זעם, מפני שלא הכירו אותו. אבל הוא לא התרגש מהם. הוא היה רגוע להפליא.

     הבטתי בו. הוא היה רטוב, בפרוותו היו דבוקים קוצים. ניכר היה שבילה את הלילה הקר והגשום בחוץ.

     הילדים הביטו בו ומיד ביקשו שנאמץ אותו. הסברתי להם שמקודם עלינו לבדוק אם יש לו שבב, כלומר בעלים, אבל בינתיים כדאי שנטפל בו.

     ניגשתי הביתה ושבתי ממנו עם קערית מים וקערית אוכל. הוא שתה את כל המים בגרגרנות. כפי הנראה היה צמא מאד. ואז רחרח באוכל אבל לא נגע בו.

     נטלתי מעט גרגרים בכפי והושטתי אותה אל פיו. הוא רחרח בה ואז לקלק את כפי ואכל את הגרגרים, ואחרי כן כבר זלל אותם מן הקערה.

     הלכתי לחדר הכושר. הוא הלך לדרכו.

     בצהריים, כשהילדים שבו הביתה, שאלו מיד מה אתו. אמרתי להם שהלך לדרכו. מקץ זמן לא רב שלחה חברה מפלך, הקיבוץ השכן, הודעה עם צילום שלו, ושאלה של מי הוא. עניתי לה שהוא מסתובב אצלנו מהבוקר, והילדים שבו וביקשו שניסע לפלך לאסוף אותו.

     התקשרתי לאורלי הווטרינרית, חברת תובל. רק פתחתי בשיחה מיד סיפרה לי, שפגשה את הכלב הזה הבוקר. שהוא כלב ידידותי, שכבר בדקה וגילתה שאין לו שבב. היא אמרה שהיא מכירה את הכלבים האלה, שלעתים קרובות משתמשים בהם ככלבי שמירה, בלי טיפול. שאנחנו יכולים לקחת אותו הביתה לכמה ימים, לראות איך הוא מסתדר עם רונה שלנו, הכלבה, ועם החתולים, ושאם נחליט לאמץ אותו היא תבוא אלינו עם שבב וחיסונים.

     קראתי לילדים, עלינו על המכונית ונסענו לפלך. היה כבר חושך בחוץ. חברי פלך עזרו לנו לאתרו. דניאל ניגש אליו עם חטיף בידו. אבל הוא לא נזקק לזה. הכלב קפץ ברצון אל תוך המכונית שלנו, לקול צהלתם של הבנים.

     שניהם נדחקו אתו במושב האחורי ונסענו הביתה. כשנכנסנו אתו, רונה נבחה בזעם, והחתולים נמלטו מפניו לקומה העליונה ואחרי כן לחדר העבודה שלי.

     הרגענו את רונה. נתנו לו מים ואוכל. וכאשר נרגע, והתיישב על ספת הישיבה, שרונה בדרך כלל שוכבת עליה, הילדים הוציאו מסרק והחלו לסרק אותו, ולפלות מפרוותו בזהירות את הקוצים שדבקו בה.

     ואז הגיעה הודעה מחברת תובל, שישנו תושב דיר אל אסד, שמחפש כלב. היא שלחה את תמונתו. זה היה הכלב הזה.

     התקשרתי מיד לבעליו. הוא סיפר שהכלב נעלם מהבוקר, שהוא בעבודה וחוזר מאוחר, ושאל אם יוכל להשאיר אותו אצלנו עד למחרת. אמרתי לו שמוטב שלא. שהכלבה שלנו כועסת על כך, והחתולים מבוהלים.

     הוא בא אחרי שמונה בערב, כמה שעות אחרי שהכלב בילה אצלנו, הודה לנו מקרב לב ולקח אותו אתו.

     הילדים נעצבו מאוד. גם אני. אמרתי להם, שאין מה לעשות. שלכלב הזה יש בעלים, ושהיה עלינו להשיבו אליו. אבל שאני גאה בדבר אחד. שאנחנו אוהבים בעלי חיים, ותפקדנו יפה כמשפחה.

     "אבל עכשיו אני אהיה מוכרח לאמץ עוד כלב," אמר דניאל.

     "זה יהיה לנו קשה מאד," השבתי לו, "אבל אם נראה שאנחנו חייבים, ניסע למכלאה ונביא לנו כלב אחר."

     ואז הלכנו לישון.

     חברה יקרה אחת מתובל התכתבה אתי בלילה, ואמרה לי שלא היינו צריכים לקרוא לבעליו. שמי שמשאיר ככה כלב בחוץ, יממה שלמה, מוטב שלא יחזיק בו. אמרתי לה שאני מסכים אתה, אבל שאינני יכול להחזיק בידיי כלב השייך לאחר.

     אני מגדל בעלי חיים כל חיי. כלבים וחתולים וכעת גם תרנגולות. גם בניי גדלים מאז היוולדם עם כלבים וחתולים. בשם השכנות הטובה עם שכנינו מדיר אל אסד, גם אם שוב יגיע הנה הכלב הזה נפנק אותו, ואחרי כן נשיב אותו לבעליו.

     לילה טוב.