דברים לרגל זכייתי בפרס ברנר 2021
יו"ר אגודת הסופרים, מר צביקה ניר, מנכ"ל אגודת הסופרים, גב' נירה תובל, שופטות פרס ברנר, פרופ' ניצה בן-דב, ד"ר דורית זילברמן ופרופ' זיוה שמיר, מארגן הפרס והטקס, הסופר מאיר עוזיאל, נכדו של ברנר, יוחַי ברנר ורעייתו תלמה, חברי גיורא ברק, מייסד עמותת "לפיד בלב", העוסקת בצאצאי האנוסים והמומרים, משה ורחל ינאי, התורמים, ובני ובנות משפחתם, קהל נכבד.
כאשר החלטתם לזכות אותי בפרס ברנר, הכנסתם אותי לחבורה נכבדה של סופרים שזכו בפרס זה בעבר, אבל גם סגרתם לי מעגל. כי אני זכיתי להכיר את ברנר מפרופ' נורית גוברין ומפרופ' דן לאור, שאינם נמצאים אתנו כאן היום, אבל נמצאת כאן מורה אחרת שלי מן החוג לספרות עברית באוניברסיטה, זיווה. דן אפילו רצה שאכתוב עבודת דוקטורט על היחסים בין ברנר וגנסין, על היחסים הקרובים ביניהם, ואני סירבתי, רציתי לכתוב עבודה על ייצוג החוויה ההומו ארוטית בשירה העברית לדורותיה, וסירבו לתת לי לכתוב על זה. ואז, בזעם גדול, החלטתי לוותר על הקריירה האקדמית ולהתמקד בחיי כסופר. אז היום אני מתייחס לזה כאל סגירת מעגל, וכאל קבלת דיפלומה על הדחף של חוקר הספרות שבי, שנבלם והלך כולו לחקר הסיפור. אז מבחינתי אני מקבל היום דיפלומה בפקולטה למספרי ולמרפאי סיפורים. אני מכיר בעוֹל האחריות, ואעשה הכול כדי לעמוד בה.
*
טבעה ושׂרידותה של אומה תלויים בסופריה ובסיפורים שהם מספרים על אודותיה. מזמורי תהלים תיעדו את מלכויות ישראל והִתוו עתיד יהודי. נביאי ישראל קוננו על החורבן ועמלו על חידוש התקווה. החסידות והשבתאות התגוששו עם ההלכה, והצמיחו מתוכן את הלאומיות היהודית החילונית.
אדם וגם עם חייבים לספר לעצמם את סיפורם מדי יום, כי מתוכו הם מגלים את זהותם ומכוחו הם מתגבשים כיחיד וכאומה. הסיפור לא רק בורא מציאות, הוא מוביל אותנו לתקומה או לאובדן. הכתיבה היא מאגיה. גם אם היא פונה אל העבר, היא נטועה בהווה ופניה אל העתיד. לכן, הכתיבה בעברית אינה רק זכות, היא מעשה ישועה. מכך נגזרת אחריות הסופר לכול תג שהוא מוציא מתחת ידיו.
תבנית הסיפור המכוננת של עם ישראל היא מעטים מול רבים, גלות וגאולה, תקומה וחורבן. מתוכה נגזר סיפורו של היחיד כסיפור עקדה. במצדה ובפורטוגל, ברצח אבות את ילדיהם ונשותיהם מול צו ההמרה, היהודי נבחן במידת יכולתו להקריב את חייו למען אמונתו ולמען עמו.
הסיפור המאחד הזה החזיק אותנו במשך אלפיים שנות גלות, ששיאיה היו גירוש ספרד, הקמת האינקוויזיציה, פרעות ת"ח ות"ט והשואה. הגויים הבינו זאת, ולכן ביקשו לא רק למחות אותנו מעל פני האדמה, אלא למחוק את ערכי הלשון והתפילה, הסיפור והתרבות שלנו. הם רצחו מיליונים מאתנו, אבל גם שרפו את ספרינו ואסרו על אמונתנו. בזה גם דחקו אותנו להמיר את הסיפור היהודי בסיפור הישראלי, בסיפור מאחד חדש.
חידוש הסיפור המאחד היה כרוך בהחייאת העברית. מאז, כול אחד מסופרי ישראל תרם את חלקו בעיצוב העתיד היהודי והישראלי. אנו יושבים כיום בתוך חזונו של סופר. לולא איש נמוך אחד, שהזדקק לשרפרף בעומדו על המרפסת בווינה, בנימין זאב הרצל, היינו נותרים בגולה כשארית הפליטה, מתפללים למשיח. השֵׁם התחכם, ובמקום משיח שלח לנו סופר, שרתם אל חזונו את הכמיהה לגאולת ישראל והסיע מכוחה את חזונו למימוש פוליטי – כינון ריבונות יהודית מחודשת על אדמת ישראל.
ברנר ידע את כוחה של הכתיבה בכינון סיפור לאומי. ביצירתו נלחם בתפיסה הרומנטית של האדם ושל האדם היהודי בגלות. תחת הסגנון המליצי של סופרי ההשכלה הביא את הריאליזם הפסיכולוגי, הארצישראלי, הפוטוגרפי. ברנר היה אחד מן הסופרים המכוננים את הסיפור של היהדות החילונית, הציונות, בתקופת גיבושה. אבל הוא ובני דורו גם האמינו, כי כדי לקומם כאן הוויה לאומית חדשה יש להינתק מיהדות הגולה.
הניסיון להכחדת היהודים והיהדות מזה, והתגבשות הציונות מתוך נתק מן היהדות מזה, החליפו סיפור בסיפור, אבל יצרו בתודעה ובזיכרון חורים שחורים של שִׁכחה. הסיפור המאחד שלנו נבנה מתוך החורים השחורים האלה.
כבנם של ניצולי שואה וכנער שונה בזהותי חשתי את החורים השחורים הללו כבר מגיל צעיר. הייתי מוכרח לטוות לי גשר מלים על פני התהומות הפנימיים של הלאום ושל הנפש, של הזהות הקולקטיבית ושל זהותי האישית. יצירתי כולה נובעת מן החורים השחורים האלה. זה כוחה, וזה ייחודה.
אבל מראשית כתיבתי משהו חָסר, רימז ובעבע לי ממעמקי השִׁכחה וההשכחה. גיליתי שהישראליות, כמעשה מוּדע של בדיה תרבותית, אינה מספקת אותי. שאינני יכול לטוות עלילות על פני הקרום הדק של הישראליות, כפי שבראו אותה סופרי ישראל ומחנכיו מתקופת התחייה והעלייה השנייה. כדי לפרוש את כנפי הדמיון עלי להפליג אל עולמות המיתוס והפנטסיה היהודיים – ואל המרחבים האינסופיים של יהדות הגולה.
כך התפתחה כתיבתי בכיוון הפוך מזה שהקאנון הספרותי הישראלי כיוון אליו. לא סופר ישראלי אני, כי אם סופר יהודי החש קרבה לסופרים היהודיים בפזורה. רוב חיי כתבתי שירה לירית, פוליטית ויהודית, בה הכשרתי במודע את רפרטואר השירה העברית לדורותיה לשימוש בהווה. בגיל ארבעים וחמש גם עברתי לכתיבת סיפורת יהודית ומעיסוק בריאליזם הארצישראלי פניתי אל הריאליזם הפנטסטי של הספרות החסידית וספרות האגדה.
הריאליזם הפנטסטי מתקיים, יותר מבכול מקום אחר, בספרות הדרום אמריקנית ובחיי הקהילות היהודיות באותה פזורה. גירוש ספרד והקמת האינקוויזיציה היו האסון הלאומי הכבד ביותר שלנו מלבד השואה. הם הביאו לבריחת היהודים מספרד לארצות הבלקן, לקיסרות העותומנית ולעולם החדש. בקיסרות העותומנית ובבלקן פרחו מרכזים חשובים של חכמת ישראל. אבל בספרד, בפורטוגל ובארצות דרום אמריקה הביאה האינקוויזיציה לריסוק היהדות, להדחקתה ולהכחשתה. רבים מן האנוסים והמומרים חיפשו דרכים לקיים בסתר את אמונתם, במנהגים כמו הדלקת נרות שבת בליל שישי בסתר ארון, או בהכמנת ברכות תפילת שמונה עשרה על קלפי הבָּרָכָאס, קלפי הברכות שהמציאו, כאילו הם קלפי משחק. אך היהדות שניסו לשחזר ולשמר הפכה להיות יהדות בדויה.
מקצת מן העושר שפרח במסתרים מצאתי בסיורי התחקיר שערכתי בעשרים השנים האחרונות בקהילות יהודיות שונות: בבואנוס איירס, באיקיטוס, בלימה, בגוויאקיל, בקונספסיון, בקינגסטון וגם בנובסליץ. זכות גדולה הייתה לי לבקר בקהילות אלה, להתפלל בבתי הכנסת שלהן, כול מקום בנוסח התפילה הייחודי לו, להכיר את אורחותיהן ולברך על מידת הגיוון, השפע והעושר הרוחני שניחנו בהם. אני מקווה שהצלחתי להביא בספריי מעט מכול העושר הזה.
יהדות הגולה מבורכת בעושר של סיפורים. תחת מכבש האנטישמיות הייתה מוכרחה לשחזר את יהדותה מן האין, ויצרה בכוחות הרוח שלה יהדות חדשה, פתוחה, מבוזרת, ספוגה בהשפעות מכל מקום שנרקמה בו, יהדות שהיא דמוקרטיה של אמונה.
זוהי יהדות חילונית, הבנויה על אמונה באל אחד ועל קיום מצוות בין אדם לבין חברו. אך לא על ראיית האל כסמכות מוסרית, אלא על ראיית האדם בעולמו כאחראי על האתיקה של הקיום ועל שרידותו בעולמו. יהדות הגולה היא יהדות של חיים ושל קיימות, הבוטחת בזיקה המהותית של חבריה לאמונתם ומאפשרת לכול אחד מהם לבטא את אמונתו בדרכו.
בעוד יהדות הגולה מצמיחה לנו סיפור חלופי, הסיפור הישראלי איבד מכוחו. מקץ שבעים וארבע שנות ריבונות יהודית אנו עומדים בפני התפרקות. הסיפור המאחד אותנו, כבני ובנות העם היהודי וכאזרחי ואזרחיות ישראל, נקרע לגזרים בשל צרכים מגזריים, אישיים ופוליטיים. אבד לנו מה שמכוחו פעלנו כאן, החזון המשותף – מדינה יהודית דמוקרטית, המבוססת על ערכי החירות, השוויון, הצדק והערבות ההדדית.
הזרמים הקנאים ביותר של היהדות תפסו פה את שלטונם, עשו כל שביכולתם כדי להרוס את המחשבה החילונית והעמידו עצמם כשומרי הסף של העם היהודי, הקובעים מי ייכללו בו ומי יוּדרוּ ממנו. בהסתגרות הלאומית שכפו עלינו, וגם בהסתגרותם בקהילותיהם, קעקעו את יסודות ישראל וסיכלו את גאולתה. מי שמינו עצמם לשומרי הסף של היהדות ושל מדינת ישראל, הם ושליחיהם בכנסת, היו למעכבי ישראל ופּדוּתוֹ.
גאולת ישראל אינה חזיון דתי משיחי. מי שרואה בה כזו מחמיץ את עומקה. גאולת ישראל היא תמונת עתיד מקוּוה, שנתחוֹללה בייסורים איומים, של יחידים, משפחות וקהילות, ותכליתה היא חידושה, פיתוחה והֵתמדה של ריבונות מדינית. לא של מדינת הלכה.
הגאולה הזאת כרוכה בעמידה על גבולות הארץ – ובפתיחת גבולות הלאום והדת. כלומר, במעשה בו-זמני של הסתגרות ופתיחה. תחילתו בהפרדת העמים והנרטיבים הלאומיים שהסתבכו זה בזה. רק קביעת גבולותינו והיפרדות מן העם הפלסטיני תנתק אותנו מן החור השחור של הכיבוש, תשיב אלינו את כוחותינו הרוחניים והמעשיים ותאפשר לנו את איחוי סיפורנו מחדש.
לשלוח חיילים לסגור בורות מים של פלסטינים באישון לילה, לאפשר לנערים פורעי חוק, שנפלטו מכול מסגרת חינוכית, לעקור מטעי זיתים של פלסטינים, זו לא ישועת ישראל. זה חורבנה. להחליט בתור היועץ המשפטי לממשלה, בלילה האחרון לתפקידך, להכשיר את אביתר על עתודות הקרקע של העם הפלסטיני, זו חרפָּה.
אך בזה אין די. הדרך היחידה להבטיח את הֵתמד העם היהודי על אדמתו היא קירוב במקום נידוי, הכללה במקום הדרה. במידה רבה זהו מודל הסיפור החליפי של יהדות הגולה בימינו. ולא המכתב של אלף הרבנים, שחתמו היום על מכתב נגד השינוי של סמכויות וחוקי הגיור. ואני אסביר.
בעיני היהדות האורתודוכסית, אבות אבותיהם של המומרים והאנוסים חטאו בחטא הגדול מכולם כלפי הסיפור המאחד היהודי – הם העדיפו לחיות מאשר למסור את נפשם על קידוש השם. לגביי, כיהודי ישראלי, וכסופר המבקש לרפא את הסיפור המאחד של העם היהודי ושל מדינת ישראל, הם עשו מה שכול אדם תאב חיים היה עושה, ועל כך אין לגנותם או למחותם מן הזיכרון היהודי. יש לבקש מהם סליחה, וזה מה שעשיתי בבית הכלא של האינקוויזיציה בלימה, כשעמדתי וקראתי למולם את הקדיש, ביני לבין עצמי. בעיניי הרבנות, בניי, שנולדו לפונדקאית בהודו וגדלים בבית מסורתי-דתי, אינם מוּכּרים. המוהל שמהל אותם סירב לברכם בברכת אברהם, ולכן עברו גיור רפורמי. בעבורי, זו הייתה פגיעה בל תכוּפּר. זו הרבנות האורתודוכסית, חברים.
עלינו לפתוח את גדרי היהדות ואת שערי המדינה, להזמין אלינו כול מי שרואים עצמם כיהודים או מעוניינים להשתייך לעם ישראל ולקבלם כשותפים שווים בחידוש היהדות וישראל ובשימורן. אדרבא, שיבואו הנה עולי מדינות חבר העמים לשעבר, העולים מאתיופיה ומיליוני הצאצאים של גולי הגלות הראשונה והשנייה ושל המומרים והאנוסים. גיורא יושב פה. הוא יודע כמה מיליונים מהם יושבים ומייחלים לאפשרות שיעלו לארץ. שיעלו ארצה, ישתקעו בה ויָעֲרו אליה את מכמני תרבותם. דרמה דמוגרפית כזו תקבע סופית את זכותנו על הארץ, תחזק את ישראל כמדינת העם היהודי ותכונן את מעמדה בעולם.
משימה לאומית זו מוטלת על כתפי כולנו, רבנים וסופרים, מנהיגים פוליטיים וראשי תנועות אזרחיות. תחילתה בחזון, המשכה בהסכמה משותפת וסיומה בהליכי חקיקה ותיקנוּן – שינוי חוקי וסמכויות הגיור, הקלת חוק השבות ופתיחת שערי הדת והמדינה.
נביאי ישראל הם שקבעו – קיבוץ פזורי ישראל מכול גלויותיו הוא תנאי ראשון לאחרית הימים. ואני מוסיף – שיבת ציון בקושי החלה, ועלינו מוטל להשלימה.
התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, וכול אחד מספריי הוא פרי קבלה. בכולם אני מתחקה אחר דמויות שכוחות ודחוקות מן ההיסטוריה היהודית לא מפני שבחרתי בהן, אלא מפני שהן בחרו בי. הן צובאות על פתחי הכרתי, תובעות ממני שאכתבן, ועלי לברור ביניהן כמו בין ערוצים במַקלט רדיו ישן. את מי אכתוב ואת מי אשתיק, את מי אדבר ולמי אסרב.
בכול פעם שאני כותב בוקע ממני קול מסוים ואחר. לעתים מאופק ורהוט, מכובד ומציית לצווים חברתיים, לעתים פורע חוק, מתלהם או רצחני. אלוהים עדי שביטאתי במהלך חיי עד הנה קולות רבים. לעתים רכים, אך לא אחת מתריסים. לכן גם עמדתי לא פעם בפני תגובות קשות. לו הייתי מבטא רק קולות קונפורמיים, אולי הייתה התקבלותי לספרות העברית קלה. אך אינני יכול ואסור לי לצנזר את הקולות האלה. הם מתנתי והם משא חיי.
בכתיבתי אני מבטא דמויות יהודיות נשכחות, מוכחשות או מודחקות. משיכתי אליהן נובעת מהיותי בן דור שני לניצולי שואה ובן לקהילה מוּדרת, הקהילה הלהט"בית. ההתחקות שלי אחר דמוית מודחקות ונשכחות מן ההיסטוריה היהודית היא לא רק צו לאומי, אלא גם כורח פנימי.
ביצירתי אני קורא לאחור הומו ארוטיות אל ההיסטוריה היהודית וחותר להכללתה בתרבות ישראל. צביקה דיבר על המתכונת השחרזאדית של הרומן, ופתאום קלטתי שזו שחרזאדה הומוסקסואלית. זו הפעם הראשונה שאני מבין את זה. אני מחיל לאחור בספרות העברית את האהבה שאסור היה לקרוא בשמה ומעלה אותה מן השִׁכחה וההשכחה המכוונת שלה מן הקאנון הספרותי. בזה אני תובע מקום לחברי ולחברותיי ולי לא רק בהווה, אלא גם בספרות, בתרבות ובהיסטוריה. אני משליט עליהן את קסם הזיכרון הבדוי.
התחלתי את דבריי באמירה, שטבעה ושׂרידותה של אומה תלויים בסופריה ובסיפורים שהם מספרים על אודותיה, ואסיימה בזה, שהסיפורים שאנו מספרים על עצמנו ועל אומתנו אינם היסטוריה, אלא זיכרון בדוי. כול אחד ואחת מאתנו, סופרי ישראל, בודה מחדש את הזיכרון ההיסטורי של האומה, כשם שכול אדם עושה זאת כול יום בינו לבין עצמו. זה כוחו של סיפור אישי ולאומי. שהוא מתחדש כל העת מתוך עצמו. מכאן כוחו ומכאן שרידותו, מכאן תיקונו ומכאן רִפאוּתוֹ. כול שאני יכול לקוות הוא, שהשם יזכה אותי בעוד שנים הרבה, שאוכל לעשות בהן לשם בדיית סיפוריי ותיקונם לאחור.
*
הכתיבה היא עבודה קשה, הכרוכה בעזרה מצד הרבה אנשים. ענת ולאון טרטמברג היו לי לעזר רב בספריי 'כשהמתים חזרו' ו'הנזיר היהודי'. חנה ויוסי רגב עזרו לי בארגון מסע התחקיר לצ'ילה. תלמידותיי וחברותיי, לנקה דרימלר, דליה זליקא ומלווינה שוורצפיטר, עזרו לי בתרגום חומרי התחקיר מספרדית. חבריי הסופר מיטשל פייגנבאום ותמי רובינשטיין, גיסתי מיכל נתן ובן זוגי לשעבר דודי חי הם קבוצת הביקורת שלי, וקוראים רוב מה שאני כותב לפני שהוא יוצא מתחת ידיי.
לקיים חיי סופר זו משימה מורכבת. להיות סופר ואב יחיד לתאומים זה טירוף. אני בכלל מכנה את עצמי בשם 'אֵם כותבת.' לא הייתי יכול לעמוד בזה לבדי. אילן צלר, חבר וסוכן, יודע לנווט אותי בעולם החוזים והתמלוגים, והוא גם שליח של דודו, רפי רוזן, האיש שהתעסק בביואנרגיה, שבזכותו התחלתי לכתוב מתוך תקשוּר, אחרי ביקור בקבר האר"י. אילן מטפל בי בשבילֵי החיים, רפי מנחה אותי בדיבור עם מתים.
העורכת שלי, נועה מנהיים, היא קודם כול חברה. נפגשנו בשנות התשעים. היא הראשונה שקראה את הטיוטה של 'מעשה בטבעת' והעירה עליה. מאז היא מלווה אותי בכול ספריי. היא קוראת חכמה ועורכת נפלאה. היא שואלת שאלות שאי אפשר להימלט מהן, והתשובות שעולות מתוכי לשאלותיה הן המקנות לספר את מתכונתו הסופית. כמו, למשל, מתכונת השחזראדה הזאת, שלא הייתה קיימת, עד שנועה שאלה את השאלה. היא עורכת את הספר ותמיד מצליחה לשמור על המוסיקה של המלים, שכול כך חשובה לי. העורכת הלשונית, אמירה נבו-בנימיני, מצללת את הטקסט אחרינו, וכול אחד מתיקוניה שוֹויו זהב.
תודה לצמד מוקדם יותר, עורכת הספר 'מעשה בטבעת', רונית וייס-ברקוביץ', וצביקה מאיר, לשעבר מנכ"ל הוצאת 'כתר', שקיבלו את 'מעשה בטבעת' כשעבדו ב'כתר', פתחו בזה את הקריירה שלי כסופר ושינו את חיי לתמיד. תודה גם לפרופ' יגאל שוורץ, חוקר ועורך וחבר נעורים, ששמע ממני על הקשיים שחוויתי אחרי חילופי ההנהלה ב'כתר', חילץ אותי משם ל'כנרת זמורה' וערך את ספרי 'כשהמתים חזרו'. ותודה לערן זמורה וליורם רוז, שפָּדו אותי בדמים מרובים מ'כתר' והִקנו לי בית ב'כנרת זמורה'.
תודה מיוחדת לאבא שלי, לבני זוגי לשעבר, לאחיי, גיסותיי וילדיהם, ולבניי, העומדים לצדי תמיד. חיי מורכבים, ולא אחת העמדתי אתכם בפני אתגרים קשים. אבל תמיד ידעתי, ועודני יודע, שיש לי על מי לסמוך. תודה רבה.
בגיל חמישים ואחת, כאשר החלטתי להפוך להורה יחיד בפונדקאות, אבא שאל אותי האם אני מבין מה משמעות הדבר. הוא שאל, ליתר דיוק, אם אני חושב שיש לי מסוגלות הורית. בפזיזות עניתי לו שכן. אני לא ידעתי אז, שהוא המציא את הביטוי הזה מבחינה משפטית. ואז הבטיח לי שכול עוד יוכל, תמיד יעמוד לצדי. הוא מוכיח זאת מדי יום ביומו מזה עשור. אני, לעומתו, עוד לומד מה זה להיות הורה. טוב שיש לי ממי.
בניי האהובים, מיכאל ודניאל, אתם מקור אושרי ושמחתי. כשהבאתי אתכם לעולם הייתי בטוח שלא אוכל עוד לכתוב ספרים. אבל מאז נולדתם, בין חיתולים ומטרנה, ארוחות ומקלחות, הצלחתי לכתוב שלושה רומנים היסטוריים, שישה ספרי שירה והרומן השביעי בדרך. תודה שאתם הבנים שלי ותודה על כול רגע אתכם.
ואחרונים חביבים, תודה מקרב לב למי שאפשרו את מעמד הפרס הזה – משה ורחל ינאי. אתם מקיימים את הציונות בעבודתכם האקדמית, העסקית והציבורית. תרמתם מיליוני דולרים לשיפור היחסים בין סטודנטים ומרצים בטכניון, ממון רב לענף הצפרות בישראל ואתם מממנים את פרס ברנר לספרות. בנכונותכם לחלוק את השפע שזכיתם בו מעמל כפיכם עם החברה הישראלית, אתם פועלים במסורת הנדיבים הגדולים של העם היהודי, שעזרו ביישוב הארץ ובפיתוח תרבותה למען הדורות הבאים.
פרס ברנר הוא פרס מרכזי, תו של איכות, אשרור לאדם הכותב על איכות עבודתו. אבל סופרים כמוני נתקלים בקושי כלכלי ניכר בבקשם לחרוג מגבולות ישראל אל המרחב היהודי והבינלאומי. כסופר יהודי המודע לשליחותו, זה מתסכל ומייאש אותי. כול חיי אני עמל בתוך התרבות היהודית ובתוך הלשון העברית, ולמענה, אבל העברית, המייחדת אותנו, נהיית למחסום בפני ההיכללות שלנו בספרות העולם.
מפעל הפיס קבע כי מלבד הפרס הכספי לזוכים בפרס ספיר יתורגם ספרם לאנגלית. הרשו לי לבקש מכם לעשות כן גם בפרס ברנר. הבטחת התרגום של הספרים הזוכים תהפוך את פרס ברנר מתו יוקרה ישראלי – לכלי להחייאת הספרות העברית, הטמעתה בתרבות היהודית והפצתה בספרות העולם.
תודה לכולכם על הפרס שבחרתם לזכותני בו. אמשיך ואתמיד בכתיבתי כדי להיות ראוי לו גם בעתיד.
