החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (83).
הבוקר השתוקקתי לצאת עם מיכאל ודניאל לטיול. חשבתי לנסוע עמם לכפר מסריק, לצפות שם בתערוכה על ימי הקיבוץ הישן, במסגרת אירועי 'שבת ישראלית', ולחליפין, לנסוע לבקר את אריאנה בראש פינה. אבל הם לא היו מוכנים לשמוע על זה. דניאל הבהיר לי, שתערוכה כזו זה משעמם, כי זה כמו ביקור במוזיאון. הם רצו ללכת לקפוץ על טרמפולינות בגראביטי כרמיאל, ואני סירבתי לזאת, מפני שאינני רוצה לקחת אותם לחלל סגור עם עוד הרבה ילדים בו, ברגעי השיא של מגפה.
מכיוון שלא הצליחו לשכנע אותי בזה, וגם לא בירידה לכרמיאל כדי לקנות סוני פלייסטיישן 4 (1850 שקלים, כן?), גלידה ומשחק בחוץ, החליטו לסרב לכל הצעותיי ולצאת לשחק עם חברם עדו בחוצות תובל. ניחא. מוטב שישחקו עם עדו מאשר יישארו דבוקים למסכים שלהם.
הם יצאו לדרכם, ואני, במקום לטייל בחוץ ביום שמשי וקר זה, יצאתי למסע משל עצמי.
השבוע סיימתי להקליד ולהגיה את כול החומר שכתבתי לספרי הבא. 371 עמודים של טיוטה, ובהם סצנות גמורות וחצאי סצנות, הרהורים על הדמויות וקטעי מעבר ביני לבינן. זה הברוטו של הגרסה הראשונה. הנטו הוא כמובן מחצית מזה.
כדרכי, מיד רציתי להוציא תדפיס של כול החומר הזה, לפרוש אותו עמוד ליד עמוד על הרצפה, לקבצו לשלוש מערכות ואז לראות מה עוד יש לי לכתוב בו. אבל התאפקתי. אמרתי לעצמי שעוד לא הגיע הזמן לכך. מקודם לכן עלי להקליד פנימה, אל תוך המחשב, את כול הקטעים שסימנתי בעשרות ספרי התחקיר שקראתי בשנה האחרונה, ובמאמרים שקראתי עוד מלפני כן.
ניגשתי לערמה של ספרי התחקיר, והספר הראשון שהרמתי בידיי היה כרך של האנציקלופדיה יודאיקה, בו סימנתי ערך שהיה עלי לתרגמו. ערך על הרב יעקב ששפורטש, מחבר 'ציצת צבי נובל.' וכך עשיתי. וברגע שסיימתי זאת, נכנסתי לגוגל לחפש עוד חומר על אודותיו. וכך הגעתי לכמה וכמה מאמרים מרתקים, מכתבי עת שונים, ששמרתי בתיקיית הספר הבא שלי וגם הדפסתי אותם כדי לקראם ולסמנם. ואז הגעתי לשיחה של ד"ר דוד סורוצקין עם ערן סבאג, בגלי צה"ל, על הר' ששפורטש. וישבתי והקשבתי לה ברציפות ובתדהמה.
ומיד כתבתי לשניהם.
ואז הבנתי. השנה הראשונה של הכתיבה הייתה רק ההכנה למסע. מה שהמינגווי קרא לו 'לגלות את גוש הקרח' שבקצהו קרחון, וסטיבן קינג קרא לו 'לגלות קצה של ממותה.' בספרו 'על הכתיבה' הוא מספר על תחילת הכתיבה של 'מיזרי,' רומן האימה שלו, ומזכיר את העניין הזה. הוא מספר איך הספר התחיל מחלום, שבו סופר רבי מכר נופל בידיה של מעריצה, חלום שכתב על מפית נייר במהלך טיסה פנים אטלנטית, ואז הרחיב אותו בשישה עשר עמודים בכתב יד. כך, הוא אומר, גילה את הממותה. היתר, הוא אומר, יצריך חפירה זהירה.
במקום הזה אני נמצא כעת. 371 העמודים של הגרסה הראשונה שכתבתי הם רק קצה החת של ממותה. עכשיו אני נכון לשלב הבא. לחקור את האנטגוניסט, ר' יעקב ששופרטש, ואולי גם את ממשיכו, ר' יעקב עמדן. ללמוד אותם, אולי גם את הרב יונתן אייבשיץ. יש לי שורה שלמה של רבנים לקרוא עליהם, לדובב אותם ולכתבם.
אני במסע. וזה לא המסע היחיד שאני נתון בו.
השבוע הייתה לי שיחת טלפון מפתיעה, ממישהי שהייתי איתה בשנת 1982. בדיוק לפני ארבעים שנה. המפגש איתה אז היה מכריע. באופן משונה, מסותר, דווקא בתוך סערת התשוקה איתה הבנתי שאני כנראה הומוסקסואל.
שבוע שלם חיכיתי, עד שהייתי מסוגל לכתוב את סיפור השיחה הזאת והמפגש בינינו. זה קרה קצת לפני שניגשתי לערמת ספרי התחקיר של ספרי הבא. ישבתי, כתבתי הכול, ואז הבנתי. אני כותב שני ספרים בו-זמנית. האחד, ממואר על מיניות. האחר, רומן היסטורי על אחת הדמויות המסעירות ומעוררות הפולמוס והקרע בעולמה של היהדות.
אני בדואו-מסע. בשני מסעות מקבילים. וזה מצריך ממני חלוקת קשב. לדעת מתי מדברות אלי דמויות מן המאה השבע עשרה, ומתי דמויות וקולות מעברי שלי. מי קורא לי לכתוב אותו או אותה, ומתי, ולאילו מבין שני הספרים.
ייתכן שזה קרה כך שלא במקרה. ייתכן שהכתיבה הכפולה הזאת נועדה כדי להבחין בין מה ששלי לבין מה שאינו שלי. וייתכן גם, שהכתיבה הכפולה הזאת נובעת מכך, שבשני הספרים הללו אני מתעמק בשורשי זהותי כיהודי וכאדם, ונפשי מכוונת אותי לשימוש בשני מסלולים, בשני כלים, בשתי כתיבות שונות לגמרי זו מזו, כדי להגיע לעומקו של דבר מכיוונים שונים.
כך או כך, אני במסע. זה מסע שאינני צריך לעשות בדיקת אנטיגן לפני עלותי על מטוס בדרך ליעדיו, גם אינני זקוק לוויזה או למזוודה. המסע הזה נעשה בין קירות חדרי, ביני לבין ערמות הספרים והמאמרים המקיפים אותי, ביני לבין עצמי וביני לבין הקולות הרבים שאני שומע, מדברים אתי בהקיץ ובחלום.
ואם תשאלו אותי, אלה המסעות הכי מרתקים בעולם.
אבל, בו-זמנית, עלי גם לנסוע פיסית אל המקומות האלה. איסטנבול, איזמיר, סלוניקי, ואולי גם סאלי ואורן וטילימסן, בצפון אפריקה. ומי יודע אם ומתי אוכל לעשות זאת. אבל זה כבר ימתין לשלב הבא.
