מורים ומורות לחיים.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (82).

     כול דמות ראשית בסיפור צריכה לינוק השראה ממישהו.י, לקבל ממקור כלשהו את חוכמת הדורות, את תבונתםן של בעלי.ות הניסיון ואת תבונת הלב. לעתים, הדמות עוברת תהליך חניכה אצל מורה בטרם צאתה לדרך, לעתים המורה החכמ.ה גם מעניק.ה לה שלוש מתנות מאגיות, שהיא לא מבינה את טבען ברגע קבלתן, אבל תצלנה אותה בהמשך.

     ישנם כול מיני סוגי מורים ומורות בספרות ובדרמה. ישנם מורים לתחילת הדרך, וישנם גם מורים לחיים, ישנם מורים קבועים וישנם מורים מתחלפים, וישנם גם מורים שבורים. המנטור השבור הוא אדם, שהגיבור מגיע אליו כדי לקבל ממנו ידע בטרם צאתו לדרך, אך מוצא את המנטור שלו במשבר אמונה, ועליו לבקש ממנו שיחגור את כוחותיו האחרונים כדי ללמדו מה שעליו לדעת בטרם ייצא לדרכו.

     דמות המורה ודמות התלמיד מופיעות תדיר בספרים ובדרמות הכתובות על פי מסע הגיבור. לעתים הן גם תופסות את מרב העלילה. הסיבה לכך היא, שעצם המומנט של העברת הידע, הנחלתה של חכמת הדורות, זה משהו שמאד מנחם את הקורא או הצופה, ומעורר בו את ההרגשה, שאנחנו לא לבד. לכן, גם כאשר נעדרת דמות מורה מן העלילה, הגיבור מקבל את הידע דרך גילויו של ספר חכמה עתיק, נגיעה בקמע או בחפץ מאגי, שמיד עם הנגיעה בהם 'מופעלים' ו'טוענים' אותו בידע מיוחד.

     את הדברים הללו אני מלמד בקורסי הכתיבה שלי. נזכרתי בהם הערב, אחרי חילופי אי-מייל עם מורה אחת שלי, פרופסור נורית גוברין, ושיחת טלפון מפתיעה ומרגשת ממורה אחרת שלי, אלה אלתרמן.

     נורית לימדה אותי בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, את הקורס "מניפסטים ספרותיים," במהלכו ניתחנו מניפסטים ספרותיים בכתבי-עת ספרותיים. תוך כדי קורס החלטנו, חברתי עפרה יגלין ואני, להקים בעצמנו כתב-עת לספרות, וכך עשינו. כתב העת "שופרא" נוצר בקורס של נורית גוברין.

     מאוחר יותר גם החלטתי לכתוב את עבודת המ"א שלי על התפקוד המיוחד של כתבי-עת ספרותיים במערכת הספרותית. לשמחתי, נורית נאותה להיות המנחה שלי. ניתחתי חמשה כתבי עת שראו אור בספרות העברית בשנות השישים:  "יוכני," "קשת", "מאזניים" "עקד" ו"עכשיו." בעבודתי הראיתי כיצד המהפכה האמיתית, בעיניי, התרחשה לא בידי נתן זך בכתב העת "יוכני," שבו הרבה לתקוף את נתן אלתרמן ולאה גולדברג ובני דורם, וגם פרסם יצירות משל בני ובנות דורו, אלא דווקא על ידי אהרן אמיר בכתב העת "קשת," שהיה מאופק ועשיר ומקיף הרבה יותר, ופתח את הספרות העברית בפני ספרויות העולם ובתוכן גם ספרויות המזרח התיכון, הצמיח בו דור חדש של מספרים, ובהם עמוס עוז, א.ב.יהושע, עמליה כהנא כרמון ורבים ורבות אחרים.

     לא קלה הייתה עבודתי עם נורית. היא הייתה ועודנה מורה קפדנית מאד. היא העירה לי על כול קוצו של יוד, ולא אחת אפילו הביאה אותי לידי בכי. אבל סופו של דבר, שבזכות הקפדנות שלה למדתי לחקור, וסיימתי את התואר השני בהצטיינות יתרה. ומאז, דווקא אחרי שחדלה להיות מורתי, הפכה להיות מורתי. היחסים הטובים בינינו נשמרו מאז ועד היום, וכאשר נורית שלחה לי השבוע הודעת אי מייל בה בירכה אותי על זכייתי בפרס ברנר לספרות, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר.

     הרי נורית כתבה ספר על נאומי פרס ברנר, וכמדומני היא גם זו שגילתה בפניי לראשונה את סיפוריו של יוסף חיים ברנר, שכיום אני מלמדם לתלמידיי ולתלמידותיי.

     אלה אלתרמן לימדה אותי מחזאות, בבית הספר למחזאות של יובל המון, שפעל ב'בית תמי' ברחוב שנקין בתל אביב, ולצערי הרב נסגר אחרי כמה שנות פעילות. בחוכמה עילאית, באינטנסיביות של מבע, ביצירתיות ובאינטואיציה אדירה, הצליחה אלה להצמיח בכיתתה קבוצה של מחזאים ומחזאיות. בהנחייתה כתבתי את המחזה הראשון השלם שלי, "בנות הים," על נימפה הנפלטת לחופי בת ים, נקלטת בשכונת דייגים קשי יום, וחיה עמם עד סופה המר. גם עם אלה שמרתי על קשר כל השנים מאז ועד כה, וכאשר ראה אור ספרי, "הנזיר היהודי," אפילו נסעתי במיוחד עד לביתה ברמת השרון, כדי להביא לה עותק הביתה.

     הערב אלה התקשרה אלי, ופשוט הממה אותי. היא סיימה לקרוא את הספר, וצלצלה כדי לדבר בשבחו. היא דיברה על עומק התחקיר, על סגנון הכתיבה ועל פתיחת הצוהר לישראלים אל גורל האנוסים בדרום אמריקה. התרגשתי מאד. לקבל מחמאה מאלה, זה הרבה מאד בשבילי. כי אלה, יותר מכולםן, יודעת איזה עומק תחקיר יש לעשות כדי להביא סיפור במלואו, ויכולה להעריך במדויק את ההשתלשלות הדרמטית בסיפור. הרי היא זו שלימדה אותי בדיוק את זה. איך לפתח קונפליקט, איך להסלים אותו, איך להפוך אותו למורכב עוד ועוד.

     למדתי אצל מורים ומורות רבים. מתחשק לי למנות את כולםן, אך לא אעשה כן, מפני שזה עלול להיתפס כ'זריקת שמות,' ואין דבר רחוק מזה ממני. אומר רק זאת, מעט אחרי סיום השיחה עם אלה פתחתי את המצלמה, נכנסתי לזום עם תלמידיי ותלמידותיי בקורס הליווי בכתיבת ספר, והערב דיברתי איתם על יצירה והגברה של סיבוכים דרמטיים בעלילה. מה שלמדתי מאלה, אני מנחיל לאחריםות.

     לפני הרבה מאד שנים, כשעוד הייתי עלם רזה וחולמני, סטודנט באוניברסיטה, כתבתי שיר ושמו "המורה משלח את תלמידו." אז עוד לא ידעתי דבר וחצי דבר על מסע הגיבור, על תפקוד המנטור במסע הגיבור וגם על מקומן של המורות הללו בחיי וביצירתי ובהוראת הכתיבה שלי. אך כנראה ידעתי משהו עמוק מתוכי. הנה הוא בפניכםן:

הַמּוֹרֶה מְשַׁלֵּחַ אֶת תַּלְמִידוֹ

הַחַיִּים, אָמַר, הִנָּם כְּאֶצְבָּעוֹת

מְאֻגְרָפוֹת בְּכַף נֶפֶשׁ, וּמַגָּעָן

נוֹהֶה אֶל פְּנֵי הָעֲצָמִים.

מַזִּיחַ יָד, מֵסִיט מַחֲשֶׁבֶת,

חוֹלֵם, הוֹזֶה אוֹ מְפַנְטֵז

זִמּוּנִים וְכָל־מִינֵי אֲרָעִי

אַתָּה רַשָּׁם דַּיְּקָן, עוֹטֵר

בַּחֲרָטִים פְּנֵי זְמַן, בְּיָדְךָ

נָתוּן הוּא, כִּמְנִיפָה רֵיקָה.

רוֹאֶה דִּבְרֵי מִקֹּדֶם, מְנַבֵּא

תַּעֲלוּלֵי עָתִיד, עוֹדְךָ נִצָּב

מוּלָם כְּשׁוּלְיָה שֶׁל אַשָּׁפִים.

אֲנִי, כְּשֶׁלְּעַצְמִי, עָיַפְתִּי כְּבָר

מֵהַגָּדַת עָתִיד, נִבּוּי הַזְּמַן,

קְרִיאַת מַחֲשָׁבוֹת, אוֹבוֹת, נִסִּים

וּשְׁאָר כְּשָׁרִים מְפֹאָרִים. פֵּרוֹת

אֲפִילִים שֶׁל רוּחַ הָאָדָם.

בְּהֵן־צֶדֶק. גַּם הַחֵרוּת מְעַיֶּפֶת.

אֲפִלּוּ הַבְּחִירָה הִיא כֶּלֶא

לְעִתִּים. רְאֵה אוֹתִי, אָסִיר

סַב, מְהַסֵּס, בְּחֶשְׁכַת תָּאֶיהָ

שֶׁל הָאַחֲרָיוּת. אֲבָל הַקּוֹסְמוֹס

יִסְתַּדֵּר גַּם בִּלְעָדַי. הַיּוֹם

יָאִיר, יִשְׁקַע, הָאֶבֶן תִּתְאַבֵּן.

כָּל תַּלְמִיד יֶחְכַּם רַק

בְּהָפְכוֹ מוֹרֶה, כָּל מוֹרֶה

יִלְמַד, יֶחְכַּם, יוּתַשׁ וְיִזְדַּקֵּן,

עַד שֶׁיִּגַּע כָּמוֹנִי, וְיִפְרשׁ

אֶל אֻלְפְּנֵי הַמָּוֶת וְהַשִּׁכְחָה.

מַעְגָּלִי חָתוּם. צֵא לְדַרְכְּךָ.

     אכן, כל תלמיד יחכם רק בהופכו מורה. והחוכמה שכול מורה לומד היא, שהקוסמוס יסתדר גם בלעדיו. שמנקודה מסוימת, אחרי שהנחיל לתלמידיו ולתלמידותיו כל מה שהוא יודע, כל מה שהוא יכול ללמדםן, מעגלו כמורה נחתם. הוא יכול לשוב להיות לתלמיד של אינסטנציות גבוהות יותר, אבל מכאן ואילך זו כבר דרכו של התלמיד.

     השיר הזה ראה אור לראשונה בספרי "תשליך," (הוצאת תג, 1994). הייתי אז בן שלושים וארבע בלבד. אחרי כן נכלל ב"אוצר שירים" שלי. המדהים הוא, שכבר בסוף שנות העשרים לחיי כתבתי שיר על הגדת עתיד, קריאת מחשבות, אובות וניסים. אז עוד לא ידעתי, שבזה בדיוק אעסוק כול חיי, דרך חיי, דרך כתיבתי.

     לילה טוב.