התנגדות ושמחות אחרות (30)
שלשום שתיתי קפה בשעה עשר בלילה, קצת מאוחר מדי. הלכתי לישון כהרגלי בחצות, והתעוררתי בשעה 02.21 לפנות בוקר, ערני לחלוטין, מחלום.
אני נוסע ברכב ישן וחבוט עם עוד אישה. אנחנו מגיעים לאזור המוסכים בדרום תל אביב או עיר אחרת, והרכב מקרטע ואז נתקע. אני מנסה להתניע ונכשל, פותח את החלון ושואל איזה גבר גברתן שעומד שם איפה יש כאן מוסך.
"אני מוסך," הוא אומר לי ומסמן בידו על מעלה בטון מצד שמאל, "מוסך המצודה. תעלה כאן."
"אני לא בטוח שאני רוצה להיכנס למוסך המצודה," אני אומר, ספק לו ספק לעצמי.
"תעלה וזהו," הוא מפטיר, כמעט באיום.
אני מעלה את הרכב למוסך. אבל ברגע שאנחנו מגיעים לשם ניגשים אלינו המוסכניקים ומוציאים אותי ואת האישה שאתי מן הרכב. הם מובילים אותנו למרתף המצודה, מקום אפלולי, קומה שלמה יצוקה בבטון, שאור נכנס אליה רק מחלונות מוארכים צרים קרובים לתקרה.
במרכז החדר ישנם סדי עמידה. הם כובלים כול אחד מאתנו לסד, שחובק את גופינו בתוכו, כמו מעין כלוב ציפורים גבוה ומעוגל, בצורת פעמון מוארך. ואז חולצים את נעלי האישה.
במקום כפות רגליים נגלים בקצות רגליה טופרים.
"שדה אדומה! שדה אדומה!" נרתעים המוסכניקים לאחור.
ואז הם ניגשים אלי וחולצים את נעליי. לתדהמתי, גם במקום כפות רגליי נגלים טופרים.
"שעיר!" הם צוהלים, "שעיר!"
המוסכניק הראשי, הגברתן שהנחה אותנו אל המצודה, ניגש אלי.
"את השדה האדומה אנחנו נשחרר. נעזוב אותה בשקט. לה אין תקנה," הוא אומר, "אבל אותך נתקן."
הם משחררים את השדה האדומה והיא מסתלקת משם. אז הם ניגשים אלי, מחברים לראשי אלקטרודות שנראות כמו אוזניות גדולות, פותחים מזוודה ומוציאים מתוכה קלטות מיוחדות. "חשיבה ביביסטית," "מצעדים ומשמרות מחאה של ביביסטים," "קללות ביביסטיות". וגולת הכותרת: "הסגרת חברים וחברות מן המחאה."
בזו אחר זו הם תוחבים את קלטות התוכן הללו למכשיר המיוחד שאליו מחוברות האלקטרודות, ומעמיסים אל תוך תודעתי את כול חומרי התוכן הללו. אני נרעד, מצטמרר, גופי מתעוות ומפרכס, אבל אינני יכול להשתחרר מן הסד. הם מעמיסים על נפשי את כול התועבה הזאת.
ואחרי כן מחייכים אלי ומשחררים אותי לדרכי.
מאז אני סובב בעולם, ביביסט לכול דבר ועניין. הקושי היחיד שאני חווה, המזכיר לי את חיי הקודמים, מתרחש בכול פעם שמישהו מהמחאה למען הדמוקרטיה מתקשר אלי או מעביר הודעה בקבוצות הווטסאפ הרבות שאני חבר בהן. אני נתקף מיד בהשׂאה של סוגסטיה להתקשר למצודה ולמסור להם את שמו, או את שמה. אבל איזה דחף עמוק בתוכי, של נאמנות לחבריי ולחברותיי מן המחאה, מונע ממני לעשות כן. והטלטלה בין ההשאה שהשתילו בי לבין הנאמנות החברית המוטמעת בי קורעים אותי לגזרים.
כך התעוררתי, מן החלום הזה, ומיד רצתי אל המחשב וכתבתי ארבע שורות כדי לזכור אותו. הצלחתי להירדם מחדש רק ב-04.00, וב 05.45 כבר התעוררתי כדי להכין את ארוחת הבוקר והכריכים לבית הספר לילדים. אבל עם בוקר כתבתי בדפי הבוקר את פירוטו.
זו לי כבר הפעם השלישית שאני כותב עליו, ופרטיו רק הולכים ומתבהרים לי.
שלשום הייתי ברעננה. ביקרתי אצל חברתי עדנה שבתאי. סיפרתי לה על החלום הזה, והיא נדהמה ממנו, ואמרה שהוא חלום עם מוטיבים מיתיים, ומדהים שאני זוכר אותו בפירוט רב כול כך. מיד הבנתי, שאת החלום הזה אתן במתנה לאחת הדמויות ברומן הבא שלי. שכן עולמם של השדה האדומה ושל השעיר הוא עולמה של המיסטיקה היהודית ושל המיתוס היהודי בדבר הסיטרא אחרא ופעולתו בעולם.
ומעדנה נסעתי למפגש עם ראשי וראשות כול ארגוני ההתנגדות למשטר, ולמען הדמוקרטיה. מפגש חשוב ביותר, שהחלום שחלמתי כנראה היה סוג של הכנה לקראתו. לדעת שאנחנו נרדפים, נחושים – ומחויבים איש בשלום רעהו ובנאמנות כלפיו.
המשטר החדש הולם על תודעת הציבור בקורנסים. הגזירות, הצעות החוק המטורללות, הקיצוניות, הפעולות השונות, ניחתות עלינו ללא רחם, בקצב מטורף. הם באו להרוס את מדינת ישראל הדמוקרטית, תוך כדי שימוש בלקסיקון הדמוקרטי-ליברלי, ובכלי הדמוקרטיה. הם נחרצים, מונעים על ידי מיליארדרים אמריקניים ימנים, שטיפחו בשקידה את חזונם דרך קבוצות ימין קיצוניות, במטרה להפוך את ישראל לדיקטטורה משיחית קפיטליסטית, גזענית ונטולת חמלה כלפי אדם וקהילה.
אבל אתרע מזלם. למולם עומדים מאות ראשי וראשות של ארגוני מחאה, ומאות אלפי ישראלים, הנחושים לשמור על אורחות חיינו כאן וגם לקדמם לעבר חירות, שוויון, צדק, ערבות הדדית ואחווה יהודית-ערבית.
וזה יהיה מאבק קשה, חסר פשרות. ומנהיגים יוחלפו בו, ודמויות שונות תתחלפנה בו, ונואמים, ונואמות. וזה כואב. בנסיבות מסוימות זה כואב מאד. אבל זה לא משנה. כי ההתנגדות למשטר החדש כבר עברה מזמן את שלבי המחאה, היא אינה תלויה באף אדם מסוים, וכדרכה של תנופה ערכית, רעיונית ומעשית צודקת היא גם תנצח.
השאלה היא רק כמה זמן יארך המאבק, ואיזה מחיר יגבה.
כוחנו בחזוננו. בערכינו. בתקוותנו. ואנחנו ננצח.
לילה טוב, ובלי חלומות זוועה.
