החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (83)
אתמול בערב התקיים מפגש אחרון באחת מסדנאות הכתיבה שלי למתחילים. כמדי מפגש אחרון, אני מבקש מתלמידותיי לכתוב כתיבת רצף בלי שום גירוי מכוון. ואז, אחרי שסיימו לכתוב, וחלקן גם קוראות מה שכתבו, אני מדבר אתן על תהליך היצירה, מספר על קסמו ועל קשייו, על עומקו ועל הבהלה והאימה והייאוש הכרוכים בו, כחלק אימננטי מהתפשטות הכותב.ת מן הפרסונה שלו.ה ומן האבחנות, הקביעות, הדעות הקדומות והמגננות של המוּדע. כתמיד, אני גם מזכיר להן את הפיות הקטנות של ההשראה, ומדגיש שעלינו להיות תמיד דרוכים וקשובים. כי זאת יש לדעת – מי שרוצה לדבר עם פיה שקופה, צריכ.ה להיות ער.ה לכול תנודה פנימית בגוף, או בנוף, לכל רמז בדבר הגעתה. ואז מיד ליטול עט ליד, ולכתוב.
כי אם לא ניטול מיד עט ונכתוב, היא תרפרף בכנפיה כמו יונקת דבש, הבאה אל גבעולו של פרח, מגלה שהוא מרוקן – ומיד מרפרפת בכנפיה הלאה, אל הפרח הפתוח בפניה הבא.
אחרי כן ביקשו התלמידות לומר כמה דברים על טבעה של הסדנה שעברו אצלי. הקשבתי להן קשב רב. שמחתי בתודתן, אך לא בהאלהתן אותי. זאת, מן הטעם הפשוט. ברגע שתלמיד.ה מאליהים אותי בתור 'הסופר הידוע', אני יודע שהן משליכות אלי מעצמן. וזה דבר שהוא אף פעם לא טוב. שכן, אז למעשה אינני משמש עוד מנחה לכתיבה, אלא מראה, שעשויה לשקף את הצלחותיהן, אך לעתים מזומנות משמשת להן כדי להטיח בה את קשייהן. 'אתה סופר ותיק, אלה חייך,' תאמר אחת, 'זו לא חוכמה.' ואחרת עלולה לומר, 'אתה עסוק כל כך בעצמך עד שהרגשתי שאינך פנוי אלי,' וכך הלאה.
זו הסיבה שמחמאות יתר גורמות לי להתכווץ בכיסאי. אל תחמיאו לי. אני רק הכלי, המורה, המנחה שלכן. שמרו את המחמאות שלכן לעצמכן, וזכו את עצמכן בהן בכול רגע של עמידה במכסה היומית של הכתיבה.
כך או כך, אחרי שעה של התרגעות נכנסתי אל מיטתי והלכתי לישון, מוקדם מכפי הרגיל. וכמדי לילה, מקץ שעתיים שינה התעוררתי ממערכת החימום הביתית וממצב השלפוחית. אבל הפעם התעוררתי מתוך חלום, שבו קול בתוכי אמר לי את הדברים האלה:
"אני יהודי על פי היישום, לא על פי ההכרה. ולזה אני חותר כול חיי. בכול ספריי ובדמויות אותן אני כותב. בספר (הבא, כן?) יש שבעה חלקים, ובכול חלק מעמיק הגיבור, ואני איתו, עמוק יותר ויותר באחד הפנים של היהדות."
התיישבתי מיד במיטתי, וחיפשתי אחר המחברת והעט השמורים עמי במיטה. אבל אז הסתבר לי, ששכחתי אותם על שולחן הכתיבה שלי, בפעם האחרונה שהעברתי טקסט מתוך שינה אל המחשב. אז פתחתי את תוכנת המסמכים בסמארטפון, והקלדתי בתוכה את המלים האלה.
ידעתי, שקיבלתי מתוך שינה את המבנה של ספרי הבא, וגם הוראה משמעותית בנוגע לתוכנו. ושאסור לי בשום פנים ואופן לפספס זאת. כבר אמרתי לכם.ן, ככה זה כשפוגשים פיה שקופה.
כתבתי לכםן לפני יומיים, שאני בשני מסעות בו-זמנית. זה מחייב אותי לקשב. ואני כותב כול מה שמגיע אלי, בכול רגע נתון, פעם בכתב-יד זה ופעם בכתב-היד האחר. אבל כדי לנסות בכול זאת לנתב את הדברים, אתמול נטלתי לידיי ספר ראשון מערמת ספרי התחקיר שכבר קראתי לצורך כתיבתו של הרומן הבא, והתחלתי מקליד למחשב את כול מה שסימנתי בו.
כאשר אני קורא ספרי תחקיר אני מסמן בהם בעט כול דבר חשוב, לבל אשכח אותו. ממטבעות לשון תקופתיות, דרך ניתוח למדני של מושא המחקר ועד רשימת מקורות, המוזכרים בגוף הספר וברצוני לקראם. כך, אפוא, בשעה שאני מסיים הקלדה של ספר תחקיר, הוא עושה שני דברים – שולח אותי לקריאה נוספת, ומספק לי אינספור גירויי כתיבה ורעיונות לפיתולי עלילה ולסצנות. או-אז, כאשר אני מסיים להקליד את כל הממצאים מספרי התחקיר שקראתי, אני מדפיס את החומר, גוזר אותו, מדביק אותו על גבי כרטיסיות ומסדר אותן לפי סדר הכתיבה הנכון לי. כן כן, ממש כמו הכנה של חומר לעבודת דוקטורט.
ואז מגיע השלב של כתיבת הגרסה השנייה. אני יושב וכותב סצנות, שהפעם אינן מגיעות אך ורק מדמיוני, כמו בגרסה הראשונה, אלא סצנות הנובעות מ או עושות שימוש בחומרים שהעליתי מכול ספרי ומאמרי התחקיר הללו.
מדובר בערך בשנת עבודה.
השנים שאחרי כן מוקדשות לאיחוי ולחיבור ולעיצוב כול החומר הרב הזה לעלילה מהודקת אחת, ואחרי כן להלחנת הלשון, להצללתה, לדיוק בלשון הסיפר עד שיהפוך לתווים על חמשה, שאתם.ן, הקוראים והקוראות, מבצעים אותו בקריאתכםן.
מדובר בעבודה רבה, אבל מפתיעה, מחכימה ומרגשת. כול אחד מספריי הוא למעשה קריאה לעבודת מחקר בהיקף של דוקטורט. לכן, אם תשאלו אותי היכן אהיה בשנים הקרובות, אני יודע בדיוק. אי שם בין איזמיר לסלוניקי, ובינן לבין הבלקן, ובו-בזמן גם על פסגת הר מבודד למדי בגליל המערבי, בתובל.
אבל לבקר במקומות שבהם מתרחשת עלילת ספרי הבא אני מוכרח. לכן נכנסתי אתמול לאתר 'קיווי', בניתי טיול תחקיר רב תחנות, תיארכתי ותמחרתי אותו, העברתי עותק ממנו למשרד החוץ, כדי לקבל חיפוי דיפלומטי במהלך הנסיעה, והודעתי לאבא שלי שיהיה בהיכון, כי מה-13 לאפריל, יום אחרי יום הולדתם העשירי של בניי, שנחגוג יחד, ועד ל-22 באפריל, יום הולדתי שישים ושתיים שלי, כנראה אנדוד יחד עם קטי ושמעון, שעושים עלי סרט דוקומנטרי, אי שם בין טורקיה לסלונקי ולמונטנגרו.
וזה בכלל יהיה נפלא.
יום טוב.
