החלק הכי טוב של היום הזה היה עכשיו. יצאתי מהבית של בני משפחתי בקצה לימה, בתוך שכונת פאר סגורה בגדר על ההר, מדירה בקומה ה-11, ממנה ניתן היה להשקיף על נופה של לימא בלילה. נפגשנו שם, כל בני השבט הסיני-קתולי של משפחתי, לארוחת ערב. הם שתו בצמא את דבריי על הספרים שכתבתי ועל הספר הבא. עם חלקם אפגש שוב בארץ, במאי, בחתונה של בן דודי דניאל, ואחרי כן גם יגיע ארצה דניאל בן ה-15, בנה של בת דודי שהתגיירה, במסגרת מסע של בית הספר שלו, "ליאו פינולו," בית הספר היהודי בלימא. ואז, כשיצאנו משם בסביבות אחת עשרה בלילה, התקשרתי הביתה, כדי לשמוע את הילדים.
מיכאל היה ער. דניאל עוד ישן. אבל לשמוע את קול הפעמונים של מיכאל דקות אחרי שהקיץ משנתו, זה כמעט גרם לי לבכי. "ילד מתוק ואהוב שלי," אמרתי לו, "כמה שאני מתגעגע אליך, ואליכם."
"אבא, מתי תחזור?" שאל.
"עוד יומיים, אהוב שלי."
"איפה אתה?"
"Cארץ שקוראים לה פרו."
"אתה הולך ברגל?"
"לא. אני נוסע עם דוד סאול, דוד שלנו, אבא של אלכס, חזרה מארוחת ערב משפחתית. פה מאוחר בלילה עכשיו."
"בתובל לפנות בוקר," השיב לי מיכאל.
ושוב נדהמתי מרמת הביטוי שלו, ומקולו, ומחום לבו.
*
זה היה אמור להיות היום הכי חשוב במסעי. בשמונה בבוקר הגיעה למלון שלי מרצה להיסטוריה מן האוניברסיטה הקתולית בלימא, שמומחיותה היא המוריסקים במאה השש עשרה, וגם יודעת לקרוא ספרדית עתיקה, כזו שמסמכי האינקוויזיציה כתובים בה. נסענו למוזיאון האינקוויזיציה בלימא, לפגוש את המנהל שלו, היסטוריון ידוע, שאף הוציא ספר על האינקוויזיציה.
הוא קיבל את פנינו בחום, אבל המוזיאון מצוי בשיפוצים. הלחות פגעה בקירותיו ובתקרתו, חלקי קירות נפלו שם, הכול מכוסה בפיגומים. ובאשר למה שבאתי לחפש שם, את פרטי היום יום של הצוות והאסירים במקום, מצאתי מעט מאד. הרוב, כך אמר לי, אוכל להשיג בשני כרכים המתארים את משפטו של אסיר מסוים. הוא נתן לנו את פרטי הספרים, הוסיף לי עליהם את ספרו המלא בקובץ וורד, ותמונות סרוקות מן הכלא, ובזה הסתיים ביקורנו.
רגע לפני שיצאנו משם שלפתי מכיסי, באופן אינטואיטיבי לגמרי, כיפה, ואמרתי להם שאני נכנס רגע חזרה למוזיאון כדי להתפלל.
הלכתי אל חדר העינויים. נעמדתי שם, מול תאי האסירים המשוחזרים, הוצאתי את 'אל מלא רחמים' מהסמרטפון שלי, ועמדתי והתפללתי בעבור נשמתו של הגיבור שלי, שנלחם על זכותו להיות יהודי, ובעבור נשמתם של כול מי שעונו על קידוש השם ואיבדו את נפשם במקום הארור הזה. זו הייתה מצווה גדולה בעבורי.
ואז, עם דמעות בעיניים, נפרדתי לשלום ממנהל המוזיאון ויצאתי עם אילנה לחנות ספרים גדולה כדי לחפש אחריהם.
אבל החנות הייתה סגורה. אז תחת זאת נסענו לשלוחה של האוניברסיטה הקתולית, המצויה בקרבת מקום, כדי לחפש את הספרים הללו בספרייתה.
וכשהגענו לשם מצאנו כי גם השלוחה האוניברסיטאית הזאת סגורה.
בינתיים החום בלימא עלה, הרגל שלי כבר נורא כאבה, מזל שהיה לנו נהג שליווה אותנו בהמשך היום. הוא הסיע אותנו ליעד הבא. לספרייה הלאומית. בחרתי לנסוע לשם ולא לארכיונים של האינקוויזיציה, כי מנהל המוזיאון אמר לנו מראש, ששם לא נמצא את מה שאנו מחפשים, ואני לא רציתי להיכנס עם אילנה לסשן ארוך מדי של תרגום ופיענוח מסמכים מספרדית עתיקה. זה היה עולה לי הון, ואם בכרכים שחיפשנו ישנו המידע הספציפי הדרוש לי, חבל על הזמן ועל הכסף.
הספריה הלאומית של לימא היא מבנה מדהים, בן ארבע קומות. הוא שמור בקפדנות. בכל חדר שאתה נכנס אליו עליך לתת את פרטיך ולהפקיד תעודה מזהה למשמורת. אתה יכול להזמין ספרים שאיתרת מקודם לכן במחשבים המצויים בקומת הכניסה, אבל תקבל אותם אחד אחד. כלומר, רק כשתסיים לבדוק ספר אחד תקבל את משנהו.
בין הספרים שהזמנו היו גם שני אלבומי ציורים מראשיתה של לימא. אבל כאשר התחלתי לצלם מתוכם אסרו זאת עלי. ביקשו ממני להזמין סריקות של הציורים, בתשלום כמובן.
שני הכרכים האמורים הגיעו סוף סוף לידינו, אבל כאשר התבוננתי בהם נתקפתי ביאוש. הם מונים למעלה מאלף עמודים כול כרך, הכול בספרדית, שאינני יכול לקוראה. לעבור על כול פרק שם היה לוקח לנו שעות, ואני כבר הייתי פשוט גמור מעייפות ומרעב. קמתי בארבע בבוקר, השעה כבר הייתה שלוש בצהריים, וכל מה שהכנסתי אל פי מן הבוקר היה אמפנדה אחת וקפה.
ביקשתי מאילנה שנלך הביתה. הספקנו להזמין עוד פרק מספר מסוים בצרפתית, עם חומר, ושילמתי כדי שישלחו לי אותו בקובץ פי.די.אפ במייל, יחד עם סריקות הציורים, ואז נסענו משם למלון. בדרך שילמתי לאילנה על יום עבודתה וסיכמתי איתה, שהיא תעבור על שני הכרכים האלה ועל עוד מקורות שמצאנו, תסרוק לי מה שאני זקוק לו, ואני אשלם לה מן הארץ.
אבל שם, בספריה הלאומית, למול הכרכים האלה, נתקפתי לרגע ביאוש כזה שחשבתי לוותר על הפרויקט הזה כליל. איזה סיכוי יש לי, אמרתי לעצמי, להצליח לשחזר את חיי הגיבור שלי מן המאה השש עשרה, שעה שכול המקורות הראשוניים שלי הם בספרדית, ואני מתפרנס רק מתמצות תולדות חייו באנגלית. אבל רגע אחרי כן לקחתי נשימה ונרגעתי. כן, זה כנראה הפרויקט הכי שאפתני שלי עד כה, אמרתי לעצמי, ולאילנה אמרתי, שזה כנראה הספר שיהיה לי הכי קשה לכתבו, אבל הוא חשוב, ואני אעשה את זה.
חזרתי הביתה למלון. ישנתי שעה. כשקמתי, בעודי מתקלח, אמרתי לעצמי – עשה מה שאתה מלמד את תלמידיך. חפש היכן היאוש הזה, מול ההכרח לשחזר משהו שאינו קיים עוד, מצוי בחייו ובמוטיבציה של גיבורך.
ומיד ידעתי. היאוש הזה שחשתי הבוקר, מול הספרים החתומים בפניי, בשל עוביים ולשונם, הוא היאוש שחש הגיבור שלי. אבל הוא לא נתן ליאוש הזה למנוע ממנו לעשות את דרכו, לממש את תכלית חייו. וזה, היאוש הזה, הוא כרגע השער שלי לכתיבה אותו.
ואז ידעתי, שאני אכתוב את הספר הזה ויהי מה. גם אם זה ייקח לי שוב כמה שנים. ואחצוב ואגלף אותו מתוך המקורות הראשוניים והשניוניים שבידיי, ומתוך לבי ומתוך דמיוני.
*
זהו. מחר היום האחרון שלי בלימא. בתשע בערב אני עולה על טיסה למדריד, בדרך חזרה לארץ. בבוקר אפגש עם בת דודי, שביקשתי ממנה שתיקח אותי לקנות בזול כמה חולצות כותנה כאן, ומכיוון שהצ'ק אאוט במלון הוא ב-12 בצהריים, ואילו הטיסה שלי היא ב-21.00, אשאר בביתה עם המזוודות שלי, וממנו אסע לשדה התעופה.
אני יוצא מכאן, אם כן, ופחות מחצי תאוותי בידי. יש לי ספר על היהודים בצ'ילה ותמונות מן המקום שבו התרחש רגע דרמטי מאוד בסיפורי, יש לי שני ספרי בישול צ'יליאני, כדי שאכתוב נכון את זמן חייו של גיבורי בצ'ילה, יש לי תמונות מלימא של פעם, וגם עוד חומר על הגיבור שלי, בצרפתית, שאצטרך לתרגם, ויש לי את קלאודיו בצ'ילה ואת אילנה בלימא, כדי שיעברו בעבורי קלאודיו על הארכיון של האינקוויזיציה בצ'ילה ואילנה על הספרים בלימא, וינסו לדוג לי עוד מקורות על התקופה ועל הדמויות שאני כותב עליהן.
זה לא מעט. אבל זה לא מה שאני רגיל בו. בדרך כלל אני חוזר ממסע עם צילומי מסמכים וספרים. אבל הפעם זה יארך יותר זמן.
נו מילא. ממילא אני מתחיל ביום ראשון את הסמסטר הבא, ואהיה שקוע עד יוני בהוראה. ממילא רק בקיץ אתפנה שוב לכתיבה רציפה. אז שיהיה ככה. בסוף יהיה עוד ספר מזה. זה בטוח. ואם לא, לפחות אדע שעשיתי הכול, כולל הכול, כדי שזה יקרה.
בכול פעם שאני מלמד את תלמידיי מהי 'הרחקת עדות,' אני מתרה בהם, לבל ירחיקו עדותם יותר מדי, שמא יצטרכו אז לעשות מסעות ברחבי העולם אחרי הדמויות שהם כותבים עליהן כדי לשחזר את חייהן. המסע הזה הוא דוגמא טובה לקושי הזה.
ובכל זאת, עשיתי אותו, ומחר אני יוצא כבר בדרך הביתה, וביום חמישי לפנות בוקר, בעזרת השם, כבר אהיה שוב עם מיכאל ודניאל, בבית שלנו, בתובל, ולא יהיה מאושר ממני ברגע הזה.
*
וזו גם הסיבה לכך שלא נעתרתי לאיש מבין עשרות הבחורים שפנו אלי כאן. ואני לא מגזים. בכול פעם שאני מגיע לדרום אמריקה אני מרגיש מחוזר מחדש. הגברים כאן בהחלט נמשכים למבוגרים לבנים. אבל כבשתי שוב את יצרי. חשוב לי יותר לחזור הביתה בחתיכה אחת, מאשר להתהולל פה עם בחורים.
ובעלי, שיבוא, בעזרת השם, כפי שמנבאים לי כעת כול ההורוסקופים, יקבל אותי צח כשלג ובתול מרבבה, לפחות בכול הנוגע למסעי זה.
שיהיה לכם לילה טוב.
