את הפוסט הזה אני כותב אחרי שיחה עם אישה יקרה, גליה אלוני-דגן מ"לאישה," שאגב ראיון על חיי עם ספרים, הגענו לשיחה על הבלוג שאני כותב ועל תכניו. סיפרתי לה, שישנם פוסטים שאינני מעלה לרשת, אלה העוסקים בחרדות, בתאונות מצערות, בדברים שאינם בקונצנזוס. והיא התקוממה, ואמרה לי, שדווקא חשוב שאבטא את הדברים האלה, שכולנו עוברים, אבל חוששים לדבר עליהם.
אז רציתי לכתוב לכם ולכן על המחשבות הרעות. אלה, התוקפות אותי, ואני מניח שלא רק אותי, שעה שאני כבר מותש לגמרי מבכיו של תינוק, אוחז אותו בזרועותיי, אחרי שכבר עשיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו וגם מה שלא יכולתי לחשוב עליו כדי להרגיעו. אמבטייה, עיסוי בשמן שקדים של גופו, שיחה, שירה, האכלה, החתלה, החזקה בידיים, נדנוד, משחק בצעצוע, להראות לו את לונה ואת סולטן, לקרוא להם אלינו, ללטף מולו את סולטן ולשחק בכדור עם לונה, הכל טוב ויפה, אבל הילד, ובמכוון איני כותב מי מביניהם, כדי שזה לא יעורר אצלם תסביכים בעתיד, ממשיך לבכות. והוא בוכה, ובוכה, ובוכה, ואני עם ארבעים דקות שינה בלבד בצהריים, המפרידות בין בוקר של פרנסה לבין ערב של הורות, מותש לגמרי, וחסר אונים, לבי נקרע מול בכיו של הילד, אבל נכמר גם עלי עצמי.
אז הן באות, המחשבות הרעות.
שהלוואי ויקרה משהו, וכל זה ייפסק. וזהו.
ואוכל לחזור לשקט שלי, לשלוות חיי, לחיים כפי שהכרתי אותם.
ומרוב בהלה על המחשבות הרעות, אפילו לא מספרים מה הן, ודאי שלא כותבים אותן. שמא חס וחלילה ייפתחו שערי שמיים, ומשלחת מלאכי רעים תשמע ותרד למטה.
ישמור השם. חס ושלום.
המחשבות הרעות אורכות רגע. רגע אחד ארוך ונורא. מיד אחריהן אני, אולי אתה או את, מוצפים ברגשות אשם. הרי אני אוהב את הילד הזה, הרי כמהתי וייחלתי וקיוויתי לו ולאחיו כל חיי. איך בכלל אני מסוגל להעלות על דעתי מחשבות כאלה.
אבל הן עולות, ואחרי כן נעלמות, וזה חלק מן החיים, כנראה, וחלק מן ההורות.
אחרי כן, הלב ניחם, ומחבקים את הילד, ולוחשים לו באוזן, "כן, קשה להיות בן אדם, בייחוד בן אדם קטן. אבל זה יעבור." ו"לכל אדם יש את הכאב שעליו לעבור בעולם, ישמור השם," וכך הלאה. וגם זה לא ממש עוזר. כי הילד ממשיך לבכות. ואז מגיעות מחשבות אחרות, אולי כדאי לנסוע איתו למיון, או לממר"מ, שמישהו יבדוק אותו, שרק יראה שהכול בסדר, ומאחרי המחשבה הזאת מסתתרת מחשבה אחרת לחלוטין.
אולי מישהו ייקח עליו אחריות לשעה קלה, יטפל בו, יבדוק מה קורה איתו, וישחרר אותי מן הדאגה, מן החרדה, מכובד האחריות.
ואחרי כן שמים את שניהם בעגלה, והולכים לבית הקפה, כי הטיול בעגלה מרגיע אותם. והכול טוב ויפה. אבל הרגיעה אורכת בדיוק עד רגע ההתיישבות ליד השולחן בבית הקפה, ואז הבכי מתחדש. כי משהו מציק לו, ולא נוח לו.
ואז, אני מרים אותו לידיי, ומלביש לו מכנסים ארוכים, ומחבקו אלי, ומשמיעו לו קולות של גרגור ומלמול, והוא נרגע קצת, עד שנמאס להם להיות בבית הקפה, ואז שניהם בוכים, וחוזרים הביתה, והם ממשיכים לבכות,
עד שמכינים להם בקבוק אוכל, ושניהם אוכלים, ונרגעים.
ואז אני תופס את עצמי, ואומר לעצמי, חתיכת אידיוט. הילד היה רעב. אז מה אם הוא אכל לא מזמן. יש לו קפיצת גדילה, כנראה, והוא צריך עוד אוכל.
בשביל זה היה שווה להתייסר ככה במחשבות?
אחרי ששניהם נרדמו קפצתי לשנייה למכולת, להביא לי קוטג'. כי גם לי מגיע לאכול.
ניסים ועבד היו שם, ועבד הביט בי, ראה איך אני נראה, ושאל
"מה קורה, אילן, איך אתה מרגיש?"
"אתה הרי רואה," עניתי לו, "אז מה אתה שואל?"
הוא חייך, ואני השבתי לו חיוך לאה.
"האמת היא שזה מאוד קשה לי," הוספתי. "לכם יש נשים שעוזרות לכם. אני לבדי עם שניים."
"בשביל זה אני מרחם עליך יותר מאשר על אשתי," צחק ניסים, אב לשניים, שנמצא רוב היום במינימרקט שלו.
רציתי להגיד לו שלא ירחם עלי. שאני שמח בילדיי. אבל לא יכולתי להתעכב יותר מרגע אחד זה.
מיהרתי הביתה.
שני הילדים ישנו בבטחה במיטותיהם, ואני הבטתי בהם, שאפתי אוויר, הוצאתי אותו מקרבי, ואמרתי לעצמי שעוד יום הסתיים. יום של גדילה, של צמיחה, לשלושתנו.
ובלילה, לפנות בוקר, סבא יבוא, כדי לעזור לי בהאכלת השחר, וכבר בזה יש משום נחמה.
הי אילן,
מבינה כל כך את הימים הארוכים האלה, שרק מחכים שהם יסתיימו כי הכל הולך עקום. אבל אז מגיע החיוך הקטן, או המראה של תינוק ישן בשלווה במיטתו, והלב מתרחב מאושר. היתרון הפסיכולוגי שיש לי בגידול התאומים שלי הוא בכך שיש לי כבר גדול בבית, אז אני יודעת שכל קושי הוא זמני. אז זוהי תקופה שישנים בה פחות, אבל בסוף כולם אוכלים כמו שצריך, ישנים לילה שלם, לכולם יש שיניים, כולם הולכים וגמולים מחיתולים (לפחות עד החלק השני של החיים…). וכשאתה יודע שהקושי הוא זמני, הרבה יותר קל לשאת אותו. צריך רק לנשום עמוק, להיות לבד כמה דקות (ואוי כמה שהלבד הזה חסר לי) ולחזור עם חיוך וחיבוק אל הקטנים.
ניר,
בדיוק התחלתי קורא בבלוג שלך. נשמע מסקרן מאוד. בזמן הקרוב אשתדל לקרוא בקיצורי הדרך שאתה נותן שם. אני עסוק כעת בדמות של רב. ויהיה טוב לשוחח איתך על כך בעתיד.
אילן.
אני כעת בנישואין שלישיים, גידלתי שבעה ילדים (הייתי חרדי…), אין לי שום ספק שמחשבות כאלה הם נחלת כל מי שגידל ילדים. מי שלא זוכר כנראה שאין לו אומץ להיות מודע. כל כך טוב שמותר לדבר, על כך שאנחנו בני אדם.
אף אחד לא באמת חושב שזה אחרת, אף אחד לא חושב שזה באמת רע, אף אחד לא רוצה שיהיה מפחיד ואסור לדבר על דברים כאלה, ובכל זאת משום מה נמנעים מלדבר. אולי כל אחד מחכה שמישהו אחר יתחיל, כל כך טוב שיש מי שמעז להתחיל.
הכתיבה שלך כל כך צלולה, כנה להפליא, מעבירה בין המילים עוד הרבה יותר מההרבה שהמילים עצמן אומרות. באמת תודה.