אתם מכירים את התחושה הזאת, שהלב שלכם חרב? שהוא נהיה לחול, והוא מתפורר לכם מאכזבה ומצער? זה מה שחוויתי היום, כשיצאתי ממשרדו של עורך הדין המומחה בדמי מפתח. הוא הבהיר לי חד-משמעית, שאסור לי בשום פנים ואופן להשכיר את דירתי בהשכרת משנה, ושהדרך היחידה שלי היא למכור את זכויות דמי המפתח שלי, בדרך הבדוקה והזהירה ביותר – דרך בית המשפט.
מדובר בהליך שבו אני מביא קונה לדמי המפתח שלי. הקונה חותמת על תצהיר דייר נכנס, אני חותם על תצהיר דייר יוצא. אנחנו שולחים את זה לכל בעלי הבית, ויש להם 30 יום להגיב. אם כולם מסכימים סבבה. ניגשים לחתימת הסכם. אם לא, בית המשפט פונה אליהם ודורש מהם תשובה בתוך 15 יום. בדרך כלל, בשלב זה דורש בית המשפט מן הקונה להפקיד את מלוא סכום הרכישה בקופת בית המשפט, כדי להוכיח בזה את רצינותו. אחרת אין בית המשפט ממשיך בתהליך.
אם הבעלים ממשיכים להתנגד למכירה, כולם או חלקם, מוסמך בית המשפט לבצע את עסקת המכירה ולפסוק את חלוקת התשלום לבעלים.
מדובר בתהליך, שיארך מינימום חודש וחצי אם לא כמה חודשים, ועלותו יקרה. אבל הוא התהליך הנכון היחיד למימוש רצוני לעבור עם הילדים לגליל.
ברמה המעשית, לא מדובר בדבר בלתי אפשרי. מקסימום, במקום לעבור לגליל ב-1 בספטמבר, נעבור אליו אחרי סמסטר אחד. או בפסח. ואז נעבור אליו בהשקט ובבטחה. בתוך כך, מה שכבר עשיתי בבית – מיון צעצועים, מיון המחסן וסידורו, מיון כלי הבית – הוא רק לברכה. זה מפחית קצת עומס בבית. וכך יהיה גם עם כול מיון שאעשה בהמשך. חוץ מזה, בינתיים יש לילדים גן, יש לי עבודה עד הקיץ הבא, יש לנו שגרת חיים מבורכת ומסגרת טיפולית טובה. כל הסיבות לשבת בשקט.
רק שהנפש כמהה לחופש, לשינוי, להתחלה חדשה. והקרע הזה, בין כמיהות הנפש לבין מצב המציאות, הוא הוא המפורר את הלב.
אני טיפוס די דרמטי, וג'ינג'י, אבל אני גם בן של שופט. וביקשתי מאבא שלי שיתלווה אלי לפגישה הבוקר, כדי שישמע יחד איתי הכול. ולא במקרה. אבא שלי הוא הגורם המאזן בחיי. ודווקא ברגעים כאלה, כשבא לי פשוט לקום ולזרוק את הכול ולהתחיל מחדש, אני צריך אותו לידי.
אז זהו זה. עכשיו אתחיל בתהליך האיטי של איתור קונה לנכס ומכירתו דרך בית המשפט, ובו-בזמן אנשך את שפתיי ואשאר בעיר לעת עתה. וכדי שלפחות אבחן עוד אופציות, הגשתי כרגע טופס הרשמה לבניי ל'בית חינוך אביב,' בית חינוך אנתרופוסופי בתל אביב. ככל הידוע לי יש שם רשימת המתנה ארוכה, וגם לא זול שם. אבל זה המינימום שאני יכול לעשות, במצב שבו אני נקרע בין הדאגה לשלום ילדיי במערכת החינוכית לבין ההכרח לשמור על קורת הגג שלנו – למצוא להם מסגרת אלטרנטיבית בתוך תל אביב, שתדע להכיל אותם, לטפח אותם ולתת להם הזדמנות חדשה.
אני לא יודע מה יקרה עם זה. אני יודע שזה לא זול. אבל קיבלתי על המקום הזה המלצה מאם וגננת שאני מעריך מאוד, וזה יעלה בערך כמו עלות השכרתו של בית בצפון, יחד עם ארנונה, מיסי ישוב ותשלום כפול לגן.
אז שווה לפחות לנסות, להגיע לפגישה, לרחרח, ולראות מה קורה.
א קיצער, נראה מה יהיה. בינתיים, אני מתרגל איפוק.
שיהיה לכם לילה טוב ומשובח.
נ.ב.
ולכל מי שמייעצים לי לעולם לא למכור את הנכס בנווה צדק, בשל שוויו וכדומה, חשוב לי לומר – הבית הזה היה צר מלהכיל אותי עוד לפני לידת בניי. הוא נהיה לי לבלתי מתאים בעליל עם הולדתם. במידה וארצה לחזור מקץ זמן לתל אביב או למרכז, זה כבר יהיה לדירה אחרת, מתאימה לנו יותר. כך שאין צורך לנסות לשכנע אותי להחזיק בנכס הזה. הוא שירת אותי נפלא שלושים שנה. עכשיו הגיע הזמן להעבירו, בזהירות המשפטית הראויה וברווח המקסימלי, לידי אחר.
