מכתב תמיכה לחברי וחברות עיר האוהלים

מדי שבת אני עושה הליכה ברגל, ברחבי תל אביב. כך עשיתי גם בשבת שעברה, ובשבת הזאת. בזכות זה ראיתי: בשבת שעברה היו בשדרה עשרה אוהלים. השבת כבר עברתם לא את קו שנקין אלא את קו נחמני, ויש אוהלים חלוצים בין הרצל לאלנבי. ליד נחמני כבר כמעט התחלתי לבכות. מהתרגשות, מתקווה.

נולדתם לתוך מדינה מופרטת. בשנת 1977, אחרי המהפך הפוליטי, עם עליית הליכוד לשלטון, הובא הנה המומחה לכלכלה קפיטליסטית, מילטון פרידמן, והחל מהפך עמוק בהרבה. ממדינה סוציאליסטית הפכה ישראל למדינה קפיטליסטית. ממדינת סעד הפכה למדינה של נסעדים. אני זוכר בבירור את היום הזה. ישבתי במכונית, שמענו חדשות, וברגע שהודיעו על בואו של מילטון פרידמן ארצה אמרתי לחבריי: היום התחיל כאן אסון. היום התחיל קיצה של מדינת ישראל.

בנימין נתניהו, בשתי תקופות כהונתו כראש ממשלה, לא המציא את קשרי ההון והשלטון. אבל הוא המשיך ביתר שאת, בדבקות ובעיוורון גמור למצב החברתי, קו שהחלו בו קודמיו, מנחם בגין, שמחה ארליך, יורם ארידור ואחרים. יתר על כן, נתניהו, כשר אוצר וכראש ממשלה, הוא שהוציא לממכר את נכסיה הגדולים של ישראל.

ההפרטה לא באה לידי ביטוי רק בחלוקת משאבים, אוצרות טבע או אדמות מדינה לא שוויונית. היא הרסה את החזון הציוני, שעליו הוקמה מדינת ישראל. ההפרטה הפריטה כאן את החיים. את התקווה. את העתיד.

ישיבתו בשבי של גלעד שליט מזה חמש שנים קשורה לזה בדיוק כמו מצוקתם של ניצולי השואה, הקשישים, הזוגות הצעירים, הסטודנטים והילדים הרעבים. כל המקרים הללו הם פרי ההפרטה, האטומיזם, הפירוק של החברה ליחידים, בודדים, כל אחד לעצמו, כל אחד לגורלו.

ההפרטה הפכה אותנו לעבדים בשוק תחרותי משגשג. היא הפכה אותנו לבשר תותחים לא רק במלחמה, אלא גם במאבקי החיים. כל עוד אנחנו מכופפים ראש, נענים לפירוק החברתי הזה, מתעניינים כל אחד רק בגורלו הפרטי, הציניות האיומה הזאת, הבאה לידי ביטוי בהתנהלותה של ממשלת ישראל, תימשך. כך הרבה יותר קל לשלוט בנו. לדכא את תקוותינו לעתיד טוב ובטוח יותר, מדינית וכלכלית.

אני גאה בכם, צעירי ישראל, שלקחתם את גורלכם בידכם, מפני שגורלכם הוא גם גורלי, גורלנו. כשהייתי בגילכם גרתי, כמוכם, בדירה שכורה. זה היה בראשית שנות השמונים. כששכר הדירה החל לעלות, נכנסתי לאוברדרפט אדיר. למזלי, מצאתי אז דירה בדמי מפתח, ובה אני מתגורר עד היום.

אבל כיום אני כבר בן חמישים ואחת. לפחות מחצית מחיי חלפה כבר. אין לי דירה ואין לי חסכונות. אני חי, כמוכם, כמו כל בני מעמד הביניים, מגרעון לגרעון, בזכות מסגרות אשראי והלוואות בנקאיות. זו מלכודת שקשה מאוד לצאת ממנה. ולכן טוב שאתם מוחים כבר כעת. כשאתם עוד צעירים.

אינכם שמאלנים מפונקים, כפי שישנם מי שמנסים לשכנע עצמם, בקרבת ראש הממשלה, אינכם משתמטים. אתם אלה המשרתים בצבא, בסדיר ובמילואים, אתם העובדים בשלל משרות בכלכלה הקפיטליסטית, אתם חייליה, עובדיה ועבדיה של מדינה, ששכחה על בסיס איזה חזון הוקמה ובזכות מי היא מתקיימת.

המחאה שלכם, עם התום שבה, אפילו דרך הדיון שלכם, מחזירה את התקווה ללב ואת החיוך והדמעות לעיניים, מפני שבתוך שבוע אחד הוכחתם, שהערך הבסיסי ביותר עליו הוקמה מדינת ישראל ורק בו תלוי המשך קיומה, הערבות ההדדית, לא מת. הוא שכך כרמץ. וכעת הבערתם בו להבה גדולה.

הערבות ההדדית היא המניעה אתכם לישון כבר שבוע באוהלים, בחום הלוהט של יולי-אוגוסט, היא שהביאה את סוחרי שוק הכרמל ובעלי המסעדות בעיר לתרום לכם מצרכי מזון, והיא שתציל אותנו כחברה וכעם. הערבות ההדדית אינה מפלגתית. אבל קריאתה היא פוליטית – די לניצול, די להפרטת התקווה. ואם ראש הממשלה לא מבין זאת, אז די גם להתעללות בגלעד שליט.

תתחיל בזה שתחזיר אותו הביתה מיד. שלח לכל הרוחות את אסירי החמאס, האוכלים פה לחם חסד, וחיים ברווחה בבתי הסוהר, מכספי משלם המיסים. אחרי כן, אם תרצה, צא לצוד אותם. יש לי אפילו רעיון איך. אבל החזר הביתה מיד את גלעד שליט, אחד מאיתנו, שיצא לשרת את מדינת ישראל, ונדפק.

וכדי שיהיה לגלעד בית לחזור אליו, ולכול צעירי ישראל בית לחיות בו, תזיז את התחת. תיזום שינוי דרסטי של סדר העדיפויות הלאומי, חוקים לדיור בר השגה ויוזמות להקמת מגורים.

המדינה הזאת לא קמה בזכות ספינים תקשורתיים וחיבוקי מפגינים וירטואליים. היא קמה בשיטת חומה ומגדל, בהקמת מגורים להמוני עולים ששטפו את הארץ אחרי השואה. אם לא תקים אתה אתרי מגורים מהירים, יקימו אותם צעירי ישראל. ערי האוהלים יהפכו למעברות בלב הערים, צעירים יקימו כאן ישובי חומה ומגדל על אדמות המדינה שהפרטת, ואתה תמצא את עצמך נצור בקיסריה. מדינת ישראל לא תמשיך להיות מדינה של חיילים ועבדים בודדים.

המצור על ביתך של התנועה למען גלעד שליט הייתה רק הקדימון של מה שצפוי לך, ולשאר שרי הממשלה, מזעמה המוצדק של ישראל.