לְהִזְדַיֵּן בַּתַּחַת עִם עֲרָבִים, זֶה שָׁלוֹם.

בשנות השבעים של המאה הקודמת, בתנועת הנוער, אחת הפעולות העיוניות שהציעה לנו מחלקת ההדרכה הייתה דיון מסביב לשאלה, "אם בן או בת שלך יביאו הביתה בן או בת זוג ערבי/ה, מה תעשה." זה היה ארבעים שנים לפני הנישואין של לוסי אהריש ובן זוגה, צחי הלוי, הרבה לפני חקיקת חוק הלאום, הרבה לפני שבכירי המערכת הפוליטית בישראל הפכו את המפלגות הערביות לקיני בוגדים ואת תושביה הערביים של הארץ הזאת לבני אדם שאינם שווי זכויות ו/או ראויים לטרנספר.

פעם, הקללה הכי איומה שיכולת לומר למישהו זה 'אמא שלך/אחותך/אתה זונה של ערבים." לא היה עלבון גדול מזה.

גם היום ישנם חלקים גדולים באוכלוסייה היהודית בארץ, שרואים באפשרות של זוגיות, אינטימיות או מיניות עם בן או בת זוג ערביה בגדר אסון.

זו הסיבה שכתבתי את השיר הקצרצר הזה, המתנוסס ככותרת בראש הפוסט הזה. "לְהִזְדַיֵּן בַּתַּחַת עִם עֲרָבִים, זֶה שָׁלוֹם." השיר הזה, שורה אחת בלבד, יוצא נגד הפחד והאיסור על אינטימיות בין יהודים לבין ערבים, ומבקש לקעקע את יחסי הכוחות בין כובש לבין נכבש, בין קורבן למקרבן, באמצעות האהבה, האינטימיות והמיניות.

בעיניי, ביטול המחיצות הזה הוא הכרחי כדי ליצור כאן שלום.

כאשר העליתי את השיר הקצרצר הזה אמש לפייסבוק, ביקש החבר הכי טוב שלי, שאוריד אותו מיד. "אתה אדם מפורסם, יש לך הרבה מאוד עוקבים," כתב לי, "אסור לך להעלות דבר כזה." אז מחקתי אותו. רק כדי להחזיר אותו היום אל הרשת, עם תוספות.

מזה שנתיים אני גר בגליל. אני מוקף בערבים. את הקניות היומיומיות אני עורך בדיר אל אסד, את התרופות אני מקבל מידי רוקחים ערביים, את רוב הטיפולים הרפואיים שלי אני עושה אצל ערבים. מחר גם אעבור עקירות והשתלות בכול הפה אצל רופא ערבי, שלולא היה גבר נשוי הייתי מתחתן אתו. רק אל תזכירו לי את זה מחר, כי מחר יכאב לי הפה, ואני עלול להתחרט:)

כל העניין הזה, של סימון אדם על פי מוצאו, הוא מטורף לגמרי. הוא גזענות כשלעצמה. אבל כאשר מחוקקים חוק לאום, המשמיט מתוכו את השוויון, וכאשר יוצאים בקמפיין בחירות, השולל את הלגיטימציה של המפלגות הערביות, על ידי טפילת בוגדנות ו/או שמאלנות לכל מפלגה שעשויה להזדקק למפלגות הערביות כדי להקים גוש חוסם – זו כבר פאשיזציה גמורה של השיח הפוליטי בארץ הזאת. מדובר בהסתה לשמה. הסתה ופלגנות איומים, ההופכות בכוח עשרים אחוזים מאזרחיה של המדינה הזאת, שרובם נולדו בה, נטועים בנופיה ומעבדים אותם וחייהם בהם את חייהם, לאזרחים סוג ב'.

הדבר הזה מסוכן. הוא מעיד על חולי עמוק של החברה הישראלית ושל מנהיגיה. הוא גם מנותק לחלוטין מן המציאות. במציאות, חלקים ניכרים מן האוכלוסיה היהודית בארץ מקבלים שירותי רפואה וסעד, משפטים וכלכלה ועוד, מידי אזרחיה ואזרחיותיה הערביים/יות של המדינה, ומקיימים עם רובם יחסי שכנות טובים ותקינים. אבל הרעל הפשיסטי הזה, המופץ כעת בראש חוצות, הוא המסכן את דו-הקיום בינינו.

ואת הדבר הזה אינני יכול לשאת כאדם, יהודי, כישראלי וגם כגבר הומו, שהדבר היחיד המעניין אותו (אותי) בגבר אחר הוא עד כמה אני נמשך אליו ומהו טבעו כאדם. האם הוא אדם טוב לב וישר דרך, שאני יכול לכונן אתו קשר אינטימי מסוג כלשהו. זה הכול.

זו גם הסיבה לכך, שאם יש איזושהי קבוצה, שיכולה באמת להביא כאן שלום, מלבד האימהות השכולות היהודיות והערביות, היא הקהילה הלהט"בית. אין זה מקרה, שמזה שנים ישנן בתל אביב מסיבות גייז ישראליות-פלסטיניות, אין זה מקרה שפליט הומו פלסטיני מבקש, ומקבל, סיוע מן הקהילה בתל אביב. ברגע שאתה חי חיים של אהבה, אתה כבר לא מתפקד על הרצף ימין-שמאל. אתה פשוט אוהב. נקודה.

זה גם מה שעומד מאחורי המצע שכתבתי ל'קהילה, מפלגה ישראלית שווה.' זה בדיוק היה החזון שלי. מפלגה המאחדת בתוכה את כלל המגזרים המודרים בחברה הישראלית. הומואים, לסביות, בי, טרנס, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, נכים, קשישים, אבות יחידנים ואמהות יחידניות, ניצולי שואה ועוד.

הקדמת הבחירות סיכלה את המהלך הזה, לעת עתה. אך ככל שעוברים הימים, ומתברר המצב בין הגושים, אני מבין שצדקתי. לו הייתה המפלגה הגאה כבר קיימת ורצה בבחירות האלה, אולי היא הייתה לשון המאזניים הפוליטית, האוספת אליה את קולות הבוחרים החדשים/ות ממרכז המפה הפוליטית, ולא מפלגת 'זהות' של פייגלין, שממסטלת את בוחריה כדי שלא ישימו לב שדוחפים להם טרנספר מנומס ובית מקדש מאחורי מסך העשן המתוק.

ומכיוון שאני מאמין באהבה בין יהודים לבין ערבים, הנה שיר שכתבתי פעם, בימי האינתיפאדה הראשונה. כן. הוא בוטה. מאוד בוטה. אין דרך אחרת לנער את יחסי הכוח בין כובש לנכבש, קורבן ומקרבן, וחוזר חלילה. תתמודדו.

חזון השלום
מקאמה
אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת זוֹנָה שֶׁל עֲרָבִים. לָקַחַת פָלַסְטִינִי יָפֶה, שֶׁפָּנָיו
חֲנֵפִים וְדֹק שֶׁל נִמְנוּם מָׁשוּךְ עֲלֵיהֶם, לְהוֹׁשִיב אוֹתוֹ עַל כֻּרְסָה
נוֹחָה בְּאֶחָד מִבָּתֵּי הַמָּלוֹן בַּבִּירָה, לָרֶדֶת עַל בִּרְכַּי לְפָנָיו, וּלְאַט
לְאַט לְהַזְחִיל אֶת כַּפּוֹתַי עַל קַרְסֻלָּיו, שׁוֹקָיו, לַחֲלֹף כְּמִבְּלִי מֵשִׂים
עַל מִפְשַׂעְתּוֹ הַתּוֹפַחַת, וְאָז לָשׁוּב וְלַחְשׂף עִם פִּי, תּוֹפֵס אֶת קְצֵה
הַמִּכְנָס שֶׁלּוֹ בְּׁשִנַּי, אֶת חֶלְקַת הַבָּשָׂר הַגַּבְִרי הַמּוּצָק, הַמָּתוּחַ,
שֶׁל קַרְסֻלּוֹ, וְלִנְׁשֹךְ אוֹתוֹ מֵאַחֲרֵי הַקַּרְסֹל קַלּוֹת. וּכְׁשֶהוּא יִקְפֹּץ
מִתַּדְהֵמָה וָענֶֹג, לְהִתְנַפֵּל בְּבַת־אַחַת עַל מִפְשַׂעְתּוֹ הַחַמָּה, הָרוֹטֶטֶת,
לְהוֹצִיא בְּהֶנֵּף יָד אֶת הַזַּיִן שֶׁלּוֹ מִבַּעַד לְרוֹכְסַן מִכְנָסָיו, וּלְהַכְנִיס
אוֹתוֹ מִיָּד אֶל פִּי הַחַם. אֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹץ לוֹ. אֲנִי רוֹצֶה לִמְצֹץ לוֹ
כָּכָה שֶׁלֹּא יֵדַע מֵהַחַיִּים שֶׁלּוֹ. לְהַחֲזִיק אֶת הַזַּיִן שֶׁלּוֹ בְּפִי, וְתוֹךְ
כְּדֵי עֲטִיפָתוֹ בְּחֹם הַפֶּה וּבְלַחוּתוֹ לְהַעֲבִיר אֶת קְצֵה לְשׁוֹנִי מִתַּחַת
לְכִפַּת הַזַּיִן הַנִּמּוֹל שֶׁלּוֹ, לְשַׁגֵּעַ אוֹתָהּ בִּתְנוּעוֹת לָשׁוֹן סִיבוּבִיּוֹת,
וְאָז לַעֲשׂוֹת אֶת עַצְמִי כְּאִלּוּ אֲנִי מַחֲלִיק אֶת הַזַּיִן שֶׁלּוֹ מִפִּי, רַק
כְּדֵי לָרֶדֶת לוֹ בְּבַת־אַחַת עַד שָׁרְשֵׁי הַזַּיִן, לִתְקֹעַ אוֹתוֹ לְגַמְרֵי בְּתוֹךְ
פִּי, עַד עֹמֶק הַגָּרוֹן, וְלִרְאוֹת אֵיךְ הוּא מִתְפַּתֵּל מֵעֹנֶג. כֵּן, זֶה מַה
שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. זֶה בְּדִיּוּק מַה שֶּׁאֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת. אֲנִי רוֹצֶה
לְהַחֲזִיק אֶת הַזַּיִן הַפָלַסְטִינִי שֶׁלּוֹ בְּתוֹךְ פִּי בְּׁשָעָה שֶׁאֲנִי פּוֹרֵם
בִּשְׁתֵּי יָדַי אֶת חֲגוֹרַת מִכְנָסָיו, מַפְשִׁיל אֶת מִכְנָסָיו אֶל הָרִצְפָּה,
מוֹתִיר אוֹתוֹ עֵירֹם בְּפֶלֶג גּוּפוֹ הַתַּחְתּוֹן, כָּכָה, בַּלּוֹבִּי הַמְפֹאָר שֶׁל
בֵּית מָלוֹן יְרוּׁשַלְמִי, עִם הַזַּיִן הָעֲנָק הַזֶּה זָקוּר לְפָנָיו כְּמוֹ דֶּגֶל
לְאֹם, וְלִמְצֹץ, וְלִמְצֹץ, וְלִמְצֹץ אֶת חַיָּיו בַּפֶּה הַצִּיּוֹנִי שֶׁלִּי, וּלְהַתְחִיל
לְשַׂחֵק לוֹ בַּבֵּיצִים, וּמִדֵּי פַּעַם לְהוֹצִיא אֶת הַזַּיִן שֶׁלּוֹ מִפִּי רַק כְּדֵי
לְחַכֵּךְ אֶת קְצֵה הַבֵּיצָה שֶׁלּוֹ וּלְלַקֵּק אֶת דֹּפֶן הַמִּפְשָׂעָה הַשְּׂמָאלִי,
וְאַחַר כָּךְ הַיְמָנִי, בְּדִיּוּק בַּסֵּדֶר הַזֶּה, הַנָּכוֹן, וְאָז לַחְפֹּן בְּכַף יָדִי הָרַכָּה
אֶת שְׁתֵּי הַבֵּיצִים הָעֲנָקִיּוֹת שֶׁלּוֹ, הַבֵּיצִים הַמְּלֵאוֹת כָּל־כָּךְ בְּתוֹךְ
שַׂק אֲשָׁכָיו הַגָּדוֹל, הַשָּׂעִיר, בְּעוֹדִי חוֹזֵר וּמַשְׁחִיל אֶל פִּי אֶת הַזַּיִן
שֶׁלּוֹ. וּכְשֶׁהוּא יִגְמֹר, נֶאֱנָק מִתְּשׁוּקָה, בְּתוֹךְ הַפֶּה שֶׁלִּי, לִירֹק אֶת
הַזֶַּרע הַפָלַסְטִינִי שֶׁלּוֹ עַל הַׁשָּטִיחַ שֶׁל בֵּית הַמָּלוֹן, לִלְגֹּם כּוֹס
מַיִם מִן הַשֻּׁלְחָן, לְהִתְרוֹמֵם, לְהִתְיַשֵּׁב וְלִשְׁאֹל עַל מָה נְדַבֵּר הַיּוֹם,
וְאֵיךְ הַמַּצָּב בַּׁשְּטָחִים הַכְּבוּׁשִים, וְלִזְכֹּר, שֶׁאֲנִי לֹא הַכּוֹבֵׁש וְהוּא
לֹא הַנִּכְבָּשׁ, שֶׁאֲנִי לֹא הָעֶבֶד וְהוּא לֹא הָאָדוֹן, שֶׁאֵין עַכְשָׁו שׁוּם
אִינְתִיפָדָה מִסְּבִיבֵנוּ. שֶׁאֲנַחְנוּ סְתָם שְׁנֵי גְּבָרִים, הַנִּפְגָּשִׁים לִפְגִישָׁה
עִסְקִית בְּבֵית מָלוֹן יְרוּשַׁלְמִי בְּאֶמְצַע הַקַּיִץ, וְעוֹשִׂים אַהֲבָה.

נכתב באינתיפאדה השנייה, 2005

*

     זה שיר פוליטי. מאוד פוליטי. אבל ישנו עוד שיר אחד, שיהיה בספרי הבא, ששמו יהיה 'עמלק.' עמלק, כי זוהי התפיסה הפשיסטית של הימין הדתי, הרואה בתושביה הערביים של הארץ הזאת זרע שיש לכרות אותו מן הארץ.

 הנה השיר, כפי שקראתי אותו בפסטיבל 'מטר על מטר', שנערך בשנה שעברה בירושלים. כתבתי אותו לבחור יפה תואר אחד מן הגליל, שלצערי הרב חי בארון.

שיהיה לנו רק טוב פה. וכן. אתם מוזמנים לשתף את הפוסט הזה. בהחלט.