בילדותי, כול אימת שהייתי נוטל כלי עבודה בידיי, הייתה אמי המנוחה והיקרה אומרת לי, "אילן, לך יש שתי ידיים שמאליות. יותר טוב שתיקח ספר לקרוא."
היא התכוונה לטוב, אבל זה גרם לי להדחיק את היכולות הטכניות שלי אל תחום הצל. זה גם מה שהפך אותי לקורא – ולסופר.
ככול שעבר הזמן, הפכתי לבלתי מסוגל לבצע עבודת תיקון כלשהי בבית. בכול פעם שהיה לי בן זוג מיניתי אותו ל'גבר בבית,' בכול הנוגע לתיקונים, וכשזה לא עבד (בן זוגי האחרון היה מדען, לא איש עם יכולת טכנית) הייתי קורא לאיש מקצוע לכול דבר שנזקק לתיקון או להרכבה.
פעם, חברה טובה שלי, דניז, מפיקת תיאטרון וכותבת בזכות עצמה, שיש לה יכולת טכנית גבוהה, החליטה לרפא אותי. היא קנתה לי ספינת פיראטים ענקית להרכבה עצמית והביאה לי אותה הביתה.
"השתגעת!?" הזדעזעתי, "זה הפחד הכי גדול שלי! כשהייתי ילד הדוד שלי תמיד היה קונה לי ערכות להרכבה עצמית של מטוסים וספינות, ותמיד הייתי נכשל בזה!"
"אל תדאג, אילן," חייכה אלי, "אעשה זאת איתך יחד."
אבל זה לא קרה, ומקץ כמה שנים שבהן הערכה הזאת עמדה על אחד ממדפי הסלון בביתי, כתזכורת מתמדת לטכנופוביה שלי, פשוט מסרתי אותה למישהו.
את הסיפור הזה אני מספר לתלמידי הכתיבה שלי, בעודי מלמד אותם על אודות הצל. "אנחנו מדחיקים אל תחום הצל לא רק התנהגויות בלתי רצויות, דחפים וכדומה, אלא גם דברים חיוביים כמו יצירתיות ומתנות נוספות," אני אומר להם, ואז מספר להם את הסיפור על הטכנופוביה שלי.
למעשה, כשהייתי בן 14 עברתי מבחנים פסיכו-טכניים, שהיו אמורים לגלות מהן יכולותיי, ובהתאם – מה אני יכול ללמוד בבית הספר התיכון. אימא שלי הייתה מאושרת לשמוע, שאמנם, באופן בסיסי מתאים לי מאוד ללמוד לימודים הומאניים, אך שבורכתי גם ביכולת חשיבה מרחבית ומופשטת, וכי אוכל להיות מהנדס או ארכיטקט.
היא מיד שלחה אותי עם אבא שלי להירשם בבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. אבל כאשר באנו לשם, וראיתי תלמידים מסתובבים עם סרגלי-טי מבצבצים להם מן התיק, ומשקפיים עבי-זגוגית על חוטמיהם, אמרתי להוריי שאני בחיים לא אלמד במקום הזה, ושממילא זה כבר מאוחר מדי מכדי לנסות לשנות את נתיב חיי, מפני שאני לא אהיה מהנדס, אלא סופר.
נזכרתי בכול זאת היום. הבוקר, רגע לפני ערב יום כיפור, נסענו לקניות בכרמיאל. מלבד מוצרי החלב והעיתון לחג קניתי שם ארון שירות, כדי לאחסן בו את כלי העבודה של הגינה ושל הבריכה, לפני שיירד עליהם גשם וישחיתם.
המחשבה הראשונה שלי הייתה לקרוא לחיים, ההנדימן של הקיבוץ, חבר יקר שהרכיב ועודנו מרכיב ומטפל בכול דבר טכני בבית ובחצר שלנו. אבל אז הייתה לי מחשבה שנייה. היום חופש, הילדים בבית, מדוע שלא אציע להם להרכיב את הארון הזה יחד?
זה מה שעשיתי. הצעתי להם להרכיב אותו יחד. פתחתי את האריזה, שפכתי את כול החלקים מתוכה, פרשתי בפנינו את התרשים והוראות ההרכבה, והתחלנו להרכיב את הארון יחד.
זה לא משהו שאני עושה. יש לי קושי קוגניטיבי 'לתרגם' תרשים לתלת-ממד. אבל הפעם התעקשתי. וכמעט הצלחתי, עד שנתקעתי ולא הצלחתי להבין מן התרשים מה עלי לעשות.
אוקיי, אמרתי בלבי, אקרא לחיים כדי שיעזור לי שוב.
אבל אז קרה משהו נפלא. בני דניאל, בן החמש וחצי, כידוע, שרגיל (כמו אחיו) לעבוד עם כלי עבודה כבר מגיל שנתיים, התבונן בערכת ההרכבה ואמר "אבא, אני יודע איך לתקן את זה. הנה!" – והוא צדק. ופתר את הבעיה.
חגגנו את הצלחתנו בקריאות שמחה ובנשיקות, ואז סידרנו יחד את כל כלי העבודה בארון.
אחר הצהריים הייתה לי הזדמנות נוספת להילחם בטכנופוביה שלי. בשל סיבה לא ברורה, גיליתי שאין מים זורמים בחצי מן הקומה הראשונה – שני תאי השירותים והכיורים לרחצת ידיים. ואז גם מכונת הכביסה סירבה לפעול.
בדקתי את כול השיברים בבית. לשווא. המים לא שבו לזרום בצנרת. הלכתי לבדוק את לוח החשמל הראשי, אולי משהו גרם לקצר שעצר את זרימת המים (כן, אני יודע שאין קשר בין מים לבין חשמל, אבל ככה אני חושב על דברים כאלה…). אבל לא מצאתי את מקור הבעיה.
"ילדים, אני באמת לא יודע למה אין מים בחצי מן הקומה הראשונה," אמרתי למיכאל ולדניאל, "אתם בטוחים שלא שיחקתם עם איזה שיבר?"
"לא," ענו.
ואז דניאל קפץ שוב.
"אבא, אני יודע איפה זה!" קרא, והוביל אותי אל פינת המשחק שלהם בצד הבית, בחלק החצר המגודר, שבו עומד המנוע של מערכת החימום התת-רצפתית).
הוא הראה לי על שיבר שבכלל לא ידעתי שהוא שם, ואכן, המנוף שלו היה סגור.
פתחתי את המנוף – והמים שבו לזרום בבית.
היום ערב יום הכיפורים. אני גאה לומר שהיום ניצחתי את הטכנופוביה שלי, גיליתי שוב את היכולות הטכניות המדהימות של דניאל (הילד לא מסתכל בכלל בהסברים. די לו בהעפת מבט על הדבר שצריך להרכיב או לסדר, והמוח שלו כבר מוצא את הפתרון), ואפילו קיימתי שיחת פיוס קצרה עם השכנים שהייתה לי עמם מחלוקת בנוגע לכלבים שלנו.
אינני צם ואינני מתפלל במהלך יום הכיפורים. אני מאמין שעלי לעשות את המיטב שבי במשך כול יום בשנה, ושלאלוהים אין שום נגיעה בהרגלי התזונה שלי. אבל אני מודה לאל על שברא אותי כפי שאני, אני מודה לו על בניי, ובעיקר מודה לו על האפשרות שנתן לנו לצמוח באופן מתמיד מתוך אי-היכולות המדומות או האמתיות שלנו, הצער והכאב, ובעיקר – מתוך העושר והתסיסה המתמדת בתחום הצל שלנו. אמן.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
