הוויכוח הער ביותר בקרב מקימיה של המפלגה הלהטב"קית כעת, כפי שהוא בא לידי ביטוי גם בסקרים שהם מפיצים בפורומים שונים ברשתות החברתיות, הוא – האם על המפלגה החדשה להיות מפלגת נישה, הממוקדת אך ורק בהשגת הישגים לקהילת הלהטב"ק, או מפלגה ישראלית גאה, כלומר מפלגה לכול דבר, עם מצע רחב, המבקש לענות על כול ענייניה של החברה הישראלית. המצדדים בהתמקדות טוענים, שעלינו לנהוג כמו החרדים. להסכים לשבת בכול קואליציה, ובלבד שתעניק שוויון זכויות לקהילה. המתנגדים אומרים, שעלינו להיות מפלגה ישראלית עם מוטת כנפיים רחבה, וכי גם אם היא מבקשת להיות מפלגת מרכז, כדי למשוך אליה קולות מכול קצווי הקשת הפוליטית, היא אינה יכולה להיות מפלגה נטולת עמדה. זוהי גם עמדתי.
לדעתי, למפלגה להטב"קית, הממוקדת אך ורק בזכויותיה, אין זכות קיום. לא פוליטית, גם לא מוסרית. אפשר וראוי שמפלגה תקום מתוך תחושת הקיפוח של הקהילה הלהט"בית, ומתוך המחאה העזה שפרצה בעקבות העברתו של התיקון לחוק הפונדקאות. אבל אי אפשר שמפלגה כזו, הדורשת שוויון והשוואת תנאי החיים של בני ובנות הקהילה לאלה של כלל אזרחי ישראל, תהיה עוורת או חסרת רגישות מוסרית לפגיעה בזכויותיהם של מיעוטים אחרים.
שאלת השוויון כבר אינה שאלה של שמאל או ימין
המחאה הלהטב"קית פרצה בשל העברת התיקון לחוק הפונדקאות. אבל החוק הזה נחקק בד-בבד עם חוק הלאום, המדיר את ערביי ישראל, הדרוזים, הצ'רקסים, הבדווים מכלל החברה הישראלית, והופכם לאזרחים סוג ב'. השילוב בין שני החוקים ההרסניים האלה הוא שהביא לתמיכה הציבורית הגורפת שזכתה בה הקהילה, בהפגנת הענק שהתקיימה בכיכר רבין, בחסימות הכבישים, בפעולות הגרילה וגם בכיסוי התקשורתי של המחאה.
זו גם הסיבה בשלה כרכתי את ההתנגדות לחוק הלאום יחד עם ההתנגדות לתיקון חוק הפונדקאות בגילוי הדעת שיזמתי, של סופרים ואנשי רוח, שתפס תאוצה, התפשט ברחבי תבל והגיע כנראה עד לנשיא הקונגרס היהודי, רון לאודר, שגם התבטא נגד שני החוקים האלה בו-זמנית.
הממשלה שהעבירה את שני החוקים האלה, הממשלה שפגעה בכול המיעוטים בחברה הישראלית בחוקיה, אך גם במעשיה – בנכים, בקשישים, בניצולי השואה, בחולים – היא ממשלת נתניהו. אפשר להיות איש ימין קלסי, להאמין בחזון ארץ ישראל השלמה, להישבע לא להחזיר ולו שעל אחד מנחלת אבותינו, ואינני כותב זאת בציניות. אפשר להמשיך להיות איש ימין – אבל לא לתמוך בממשלת ימין מסוימת זו, הקורעת את החברה הישראלית לגזרים, פוגעת בחלקים ניכרים בה ובתוכם גם בני ובנות הקהילה.
בנימין נתניהו אינו בנה המובחר של תנועת החירות. הוא פרי הבאושים שלה. איש נהנתן ומסוכן, פלגן וסכסכן, החי על חשבוננו והורס את חיינו. בניה הטובים וראויים יותר של תנועת חירות הם דן מרידור, משה ארנס, גדעון סער, אפילו צחי הנגבי, ועוד רבים אחרים, שאת כולם הרחיק נתניהו מעמדות השפעה. אבל ברגע שיירד מכסאו, יבוא מי מהם, יתפוס את מקומו, ואדרבא – שיוביל את ישראל ברוח הימין הפוליטי, אבל מתוך זהירות, מוסריות ופיכחון.
מפלגת הלהטב"ק, החורתת על דגלה את נושא השוויון, אינה יכולה בשום פנים ואופן להיות שותפה קואליציונית עם מי שחוקיו ופעולותיו כלפי מיעוטים אחרים סותרים את הערך הזה ושמים אותו למרמס. שיהיה ברור – איננו יכולים לשבת בממשלה תחת בנימין נתניהו, גם אם ייתן לקהילה את מרב דרישותיה ויקיימן בפועל. זאת, משום שאז נהיה משוקצים ומנודים, ונקים נגדנו, ובצדק, זעם ציבורי ענק. לא ייתכן שבמחיר השגת הזכויות שלנו ניתן יד לממשלה הפוגעת באזרחי ישראל אחרים והופכת אותם לאזרחים סוג ב'.
אדגיש שוב, אין מדובר כאן בזיהוי פוליטי כשמאל או כימין. מדובר בדבר אחד – בעמידה ערכית על ערכי הליבה שלנו. אם ערך הליבה שלנו הוא שוויון, מעצם טבעו הוא חייב להיות מושתת ומושג כלפי כלל החברה הישראלית, ולא רק בעבורנו. כול תפיסה אחרת היא בגידה בערך שבשמו בחרנו לצאת למאבק.
אז לא, אנחנו לא חרדים, ואיננו יכולים להתנהג כמו המפלגות החרדיות. אם כבר, אנחנו יכולים וצריכים לבוא במקומן. לשבת בכול קואליציה, כזו המורכבת בידי ראש ממשלה ימני או שמאלי, בתנאי אחד – שיכבדו את ערך השוויון ויקיימו אותו כלפי כול אזרחי ישראל.
הלנו אתה או לצרינו
מבחינה מעשית, החלוקה בין 'שמאל' ל'ימין' איבדה כבר מזמן את תוקפה. זה התרחש דווקא עם המהפך המדהים של מנחם בגין, שהחזיר את סיני למצרים, עם ההתנתקות של שרון מגוש קטיף – ועם התוצאות של ההתנתקות ושל הסכם אוסלו. אני יכול לומר לכם, שישבתי ובכיתי מהתרגשות מול מסך הטלביזיה עם ההתנתקות. הייתי בטוח שברצועת עזה יתקיים חזון השלום של פרס – אזור תעשיה בינלאומי ותיירות נפלאה. כך גם היה בהסכם אוסלו. הרגשתי את משק כנפי השכינה ממש. ומה יצא מזה? טילים ושלוש מלחמות, אם לא שכחתי אחת.
אי אפשר היום להיות 'שמאל' או 'ימין' בישראל. המציאות האזורית שלנו מורכבת מדי מכדי לאחוז בקצה זה או אחר. צריך להיות חכמים, מפוכחים ופרגמטיים. זו גם הסיבה בשלה הפכתי מאיש שמאל לאיש מרכז, ויש היאמרו איש ימין.
הרוב המכריע של הישראלים מעוניין, ממש כמוני, בהשגת פתרון מדינה סביר, בינינו לבין הפלסטינים, כדי לחיות כאן בשקט. הרוב המכריע של הישראלים גם מוכן, בלית ברירה, לצאת להגן על אדמתו כשצריך. הרוב המכריע של הישראלים יודע שאין לנו לאן ללכת, ושעל כן ראוי ורצוי שנעשה כול מה שאנו יכולים כדי לחיות כאן בהשקט, בשלווה ומתוך שוויון וערבות הדדית.
אם ננסח נכון את המצע ואת המסרים שלנו, נגיע לרוב הזה, ניגע ברוב הזה, וגם נעבור בהרבה את אחוז החסימה.
אבל אם נישאר מפלגת נישה, הדורשת רק את שוויון הזכויות של הקהילה, לא נשיג יותר מכמה מאות קולות, אלפים במקרה הטוב, נפגע במרצ, ונישאר עם החלומות שלנו תלויים באוויר, לא מוגשמים על האדמה.
ההבדל בין שתי הגישות הללו, מפלגת נישה או מפלגה ישראלית גאה, הוא, בעיני, ההבדל בין בגרות פוליטית וחכמת חיים לבין תועלתנות פוליטית קצרת טווח ורבת סכנה.
ועל ההבדל הזה גם עלול להתחולל פילוג בין מקימי המפלגה הלהטב"קית, עוד לפני שהוקמה.
