נפרדנו כך.

יומן מלחמה (99).

     הייתה לי תחושה שזה יגיע, מזה זמן. היינו כמה חודשים יחד, אבל ביחד מרוחק מאוד גאוגרפית וגילית. הוא בדרום ואני בצפון, הוא צעיר ממני בשנים רבות ואני מבוגר בהרבה ממנו, הוא חווה את מערכת היחסים הראשונה שלו ואני כבר חוויתי מערכות יחסים רבות, וכול אחד מאתנו גם מצוי במסלול חיים תובעני ואחר.

     קיוויתי שאולי בכל זאת נצליח לשמר את היחסים שלנו. אבל בסוף השבוע הזה התקשר וביקש לשוחח. היינו מעדיפים לשוחח פנים אל פנים, אבל המרחק בינינו ונסיבות החיים שלנו, הוא לעצמו ואני הורה לילדים, המחויב להם קודם כול, מקשים אפילו על פגישת שיחה. הדברים כבר בעבעו בו, והוא הרגיש שהוא מוכרח לבטא את תחושותיו.

     הקשבתי לו, הבנתי אותו לגמרי. אמרתי לו, שיש לי רק להודות לו. שהוא בחור מצוין וחזק וחכם, שאני מודה לו על שפרץ את הבידוד החברתי והרגשי שנקלעתי אליו מאז תחילת הקורונה דרך המלחמה ועד כה, שאני מודה לו שעזר לי לגלות מחדש את תשוקתי ואת מיניותי, שכבר הייתי בטוח שחלפו לבלי שוב, ושאני גם מודה לו מפני שהוא האדם הראשון שהפגשתי עם ילדיי.

     הוא הופתע מכול התודות האלה. אמרתי לו, שחשוב לי שייצא מן היחסים שלנו מחוזק. וגם לי חשוב לצאת מהם מחוזק. למדתי בהם המון. שאני מסוגל להיפתח, שיש לי אהבה לתת, שיש בזוגיות שקט וודאות ורוגע וביטחון רגשי שאני מאד כמה אליהם, ושאני מנהל היטב את ההיקשרות וההיפרדות ביני לבין בן זוגי לבין ילדיי. שזה פשוט אפשרי.

     את הכאב הרגשתי רק אמש, כשיצאנו לארוחת החג בתובל. כל כך קיוויתי שיבוא לעשות אתנו את החג, שנבלה בו יחד עם חברי וחברות תובל, כולנו לבושים בלבן, על הדשא הגדול פני חדר האוכל. תחת זאת מצאתי את עצמי מסתובב שם, מדבר עם חברים וחברות, אבל מרגיש לבד. הנינוחות שליוותה אותה בהשתרעות על מחצלות מסביב למדורת ל"ג בעומר של היישוב, בשעה שהוא היה פה, אצלנו, בבית, נחלפה בתחושת לבדוּת.

     השארתי את הילדים לבלות שם עד אחת עשרה בלילה. חזרתי הביתה. עם בוקר קמתי מטושטש מן הכדור נגד אלרגיה, וקלטתי, מתוך כאב, שאכן, הסיפור בינינו נגמר. שכעת מוטב שאניח לו, לא נתכתב בווטסאפ ונשוחח בטלפון לעתים תכופות מדי. שהוא היה ותמיד יישאר יקר לליבי מאד. אבל שזה לא הסתייע, למרות הרצון הטוב של שנינו.

     זה חבל לי מאד. אבל אני מקבל שכך זה היה צריך להיות. עכשיו נותר לי לעבד זאת, ולהמשיך הלאה. אני בטוח שאי שם בעולם, אולי אפילו קרוב מאד לכאן, נמצא הגבר הנכון והמתאים להיות לי לבן זוג. ומי יודע, אולי אפילו נפגשתי בו השבוע. ליבי הלם בי השבוע מול גבר אחד, פעם אחת, בעוצמה כזאת, שלא יכולתי להתעלם ממנה למרות שחשבתי שאני עוד בתוך יחסים, ולכן לא הולם שאתרגש כך מגבר אחר, ואף על פי שענד טבעת נישואין על אצבעו. הגבר הזה הסמיק, אני השפלתי מבט. מי יודע, גדולות ונסתרות דרכי השם בעולמו, ונפתלות נתיבותיהם של גברים איש אל רעהו. לעתים הן מתחילות בשתיקה, בסומק, במבט.

     כעת, משנפתחתי מחדש לעולם, דבר אחד הבנתי. את כוחות הארוס, ששיקעתי שנים רבות כל כך בעשייה, מוטב שאשמור לתכליתם. אם ישוב, אשמרם לו. אם ירחק, אעניקם לגבר הבא. אהבתי תמצא את מִקלטהּ. בינתיים עלי לשמור על האיזון בחיי, על ילדיי, על כתיבתי.

     נ.ב.

     זה פוסט אישי מאד. אולי אחד האישיים שכתבתי. אשמח שלא תגיבו אליו, אלא באופן פרטי. אחרת זה יביך אותי מאד. תודה.