תהליך היצירה

סַפֶּקֶת.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (88).

     אדם כותב זקוק לכול מיני כישורים. הכישרון הוא רק אחד מהם, ולא החשוב מכול. למשל, אחד הדברים החשובים הוא ההבנה, שאת כול הדרמות של החיים מותירים מחוץ לשולחן הכתיבה. כלומר, משתמשים בהן לצורכי כתיבה, עיצוב דמויות והתווית העלילה, אך בשום פנים ואופן לא נותנים להן להשפיע על תהליך הכתיבה עצמו.

     ענני מלחמה עולמית מתחשרים באופק? רעידות אדמה תכופות מזעזעות את אגן הים התיכון? מגפה עולה ויורדת גל אחרי גל? המצב הכספי עולה ובעיקר שוקע בהתאם? – כול הדברים האלה הם חומרים לכתיבה. אבל אסור שישפיעו על עצם הכתיבה. כלומר, על ההתייצבות העיקשת, והקבועה שלנו מול המסך או הדף הלבן, למילוי המכסה היומית שלנו, הנמדדת במספר מלים/עמודים או במשך זמן המוקדש לכתיבה.

     אדם כותב הוא לא אדם חולם, בוהה או מפנטז. הוא אדם כותב. הוא אדם שמדי יום ביומו מזיז במשך 15 דקות או יותר, שלושה עמודים או יותר, את היד שלו עם עט על נייר, או על מקלדת. אדם כותב הוא אדם הצובר מלים על דפים. ורצוי מינימום של 300-1000 מלים ליום, כלומר 1-3 עמודים.

     מאחורי הקביעה הזאת עומד היגיון פשוט. אם תכתבו 1-3 עמודים מדי יום, בסיומה של שנה יהיו בידיכםן 365-1095 עמודים כתובים. מתוך כמות כזו של דפים סביר להניח שתוכלו להפיק כתב-יד של משהו. אם לא תכתבו מדי יום כמות כזו, תצטרכו יותר שנים כדי לצבור די והותר חומר להוציא ממנו גרסה ראשונה של ספר. זכרו, עד כה דיברתי רק על הגרסה הראשונה של ספר. תזדקקו לעוד חודשים או שנים לעבור מגרסה לגרסה עד לגרסתו הסופית.

     אבל כתיבה אינה מתמצית בכתיבה בלבד. היא כרוכה גם בקריאה של חומרי תחקיר, בתחקיר רגשי ואינטלקטואלי.

     את התחקיר הרגשי אני מקיים מדי יום ביומו, ומשתדל לקיים את מה שאת מלמד את תלמידיי – כול מצב רוח הוא דלת, כול רגש הוא חדר. כלומר, אין מצב רוח נכון לכתיבה, ואין לחכות להשראה כדי לכתוב. עלי לגשת מדי יום אל מכונת הכתיבה ולכתוב מתוך מצב הרוח שאני נתון בו. מצב רוח זה הוא דלת לחדר רגשי, שאני כותב בתוכו באותו יום. יתר על כן, אני מתחיל בגוף ראשון ומיד מעביר את הכתיבה לגוף שלישי. כך, אפוא, אני מעביר לדמויות שאני כותב עליהן את מצב רוחי ואת רגשותיי. לכן, הטלטלה הרגשית שאתם חווים בקוראכם את ספריי אינה מומצאת ואינה בדויה. היא הטלטלה הרגשית המתמדת שבי.

     את התחקיר החושי והחוויתי אני מקיים בנסיעות ברחבי תבל. כול ספר הוא בעבורי גם הזמנה למסע, ואני טוען שהכתיבה היא סוכנות הנסיעות שלי, הגם שסוכנת הנסיעות שלי היא דנה חליבנר, המלווה אותי מזה עשרות שנים ומתווה בשום שכל את מסלולי הטיסה והשהייה והחקר שלי בארגנטינה ובפרו, באקוודור ובג'מייקה, בבסרביה ובקרוב גם בטורקיה, בסלוניקי ובארצות הבלקן.

     התחקיר החושי והחוויתי הוא הכרח לאדם כותב כמוני. אינני יכול לשחזר עולם היסטורי מבלי שהתנסיתי באכילה ובבישול של מאכלי המקום, מבלי שהאזנתי למוסיקה העממית בו, מבלי שלמדתי את ההיסטוריה של הלבוש הנהוג בו מקדמת דנא. אינני יכול לדמיין דמויות במרחב כלשהו מבלי שראיתיו בעיניי, מבלי שחשתי את משב הרוח או את יקוד השמש בארצו, מבלי שעקבתי אחר עופות השמים בו ומבלי שהרחתי בו את ריח הים. וכן, גם מבלי שתיניתי אהבים עם תושביו.

     התחקיר האינטלקטואלי שלי מתחיל תמיד בספריית סוראסקי באוניברסיטת תל אביב. זו הספרייה שגדלתי בה, את חדר ההדרכה הביבליוגרפית שלה אני מכיר ומוקיר, וגם לימדתי בה הדרכה ביבליוגרפית בתחום הספרות העברית. את קומות ומסדרונות הספרייה המסוימת הזאת אני מכיר ככף ידי, ואין כמוה כדי לעזור לי בשלב המהותי של מחקרי. בתחילת כתיבתו של כול ספר אני מבלה בה ימים, עורך רשימות של פריטים ביבליוגרפיים ובהם ספרים ומאמרים מכתבי עת, עובר בין הקומות, עורם אותם בערמות וגם מצלם קלסרים שלמים של חומר, שאחרי כן אקרא אותו ואסמן אותו ואגזור ואדביק אותו על כרטסות. בד-בבד עם זאת אני מחפש גם ספרים בנושאי הכתיבה שלי, ועל פי רוב מזמין אותם בשליחות בהולה מאמזון. כול רומן היסטורי שאני כותב נושא עמו עבודת חקר ברמה של חיבור אקדמי.

     את שלבי העבודה השונים הללו, חלקם חופפים וחלקם לא, בייחוד כאשר הם באים יחד עם התובענות הכרוכה בהיותך הורה, ודאי הורה יחידני בלי בן זוג, כמוני, אפשר לקיים רק עם תשומת לב מתמדת לניהול משאבי הבריאות, הכסף והזמן.

     את משאבי הבריאות אני מנהל בזה, שמדי בוקר אני מתחיל את היום באימון ארובי, ומדי יומיים שלושה גם באימון משקלות. אני אוכל מזון שאני מבשל, נמנע מאכילה בחוץ, ומשתדל לאכול בצורה מסודרת. שלוש ארוחות ביום. את הבריאות אני גם מנטר בבדיקות תקופתיות, בנטילת תרופות ובשמירה על עצמי עד כמה שאפשר.

     את משאב הכסף אני מנהל בתוכנת רישומית של עמותת פעמונים. מדי יום אני כותב בתוכנה כול מה שאני מכניס ומוציא, מתבונן בתקציב מול ביצוע, לומד מה הפער בין זה לבין זה, וגוזר מתוכו החלטות עסקיות כמו העלאת מחירים, הוספת שירותים לעסק שלי, צמצום בהוצאות וכדומה.

     את הזמן אני מנהל ברצועות זמן. אני זוכר היטב שיש לי רק 24 שעות ביממה, ואין לי מושג כמה שנות חיים, ומזכיר לעצמי מדי יום מה החזון שלי, מהן מטרותיי ועד כמה אני פועל מדי יום להגשמתן. הנה, למשל, לוח הזמנים שלי הבוקר:


04.30 – השכמה. מקלחת.

04.45 – דפי בוקר

05.30 – אימון ארובי

06.00 – ארוחת בוקר

06.30-07.30 – ניקוי מקרר והעמדת מכונת כביסה לבנה

07.30-08.00 – השכמת ילדים. ארוחת בוקר.

08.00-08.15 – זריקת זבל.

08.30-10.30 – קניות לשבת וסידורים בכרמיאל

10.30-11.00 – פירוק מצרכים וסידור במזווה ובמקרר, ותליית מכונת הכביסה, בעזרת דניאל.

11.00-11.45- קפה וסיגריה וכתיבת הפוסט הזה.

     ככה מתנהלים אצלי הימים. ברצועות זמן של 30-60 דקות. לפעמים של 15-30 דקות.


     שגרת החיים הזאת נתמכת בחזון כתוב, המפורט ב'רשימה'. הרשימה מכתיבה מתוכה רשימת משימות חודשית מתעדכנת. רשימת המשימות החודשית מוציאה מתוכה תוכנית פיתוח, שיווק, קידום מכירות ויחסי ציבור לעסק שלי (הספרים, הסדנאות, המפגשים, ההרצאות, התרגומים לחו"ל וכדומה), וכול אלה נפרטים לפתק תזכורת יומי, שאני כותב מדי לילה על מסך המחשב שלי – וכוונון עצמי אל משימות היום בדפי הבוקר.

     את הכוחות הפנימיים, הרוחניים והיקומיים, כוחות האמונה, אני מחולל ומניע באמצעות סדרת היגדים, שאני קורא מדי בוקר וערב. ההיגדים הללו, שמתכונתם קבועה, מכוונים אותי אל היקום ופותחים את היקום אלי, כדי שהכול יתנהל כמו שצריך, ועד כמה שניתן גם עם קפיצות דרך.

     קפיצות דרך קידמו אותי כול חיי. החוכמה היא לזהותן. להקשיב לזולת, לנוף, לעולם, מפני שבכול רגע נתון אתה מקבל מעם השם קיצור דרך, שנועד לכוון אותך ולקרב אותך למימוש תכלית חייך ויעדיך בעולם. עליך רק להיות קשוב אליהם, להיות נכון לקפוץ עמם, ולהיות מסור אליהם בכול לבך.

     כי אף אדם אינו יכול להגיע לבדו לדבר, אלא בסיעתא דשמיא. ואם כך הדבר, ראוי להשתדל לעורר אותה עד שתחפץ, תתעורר – ותעתיר עלינו שפע מעם השם יתברך.

🙂

שבת שלום.

נ.ב.

קראתי לפוסט הזה 'ספקת,' על משקל המחלות בדקדוק העברי, מלשון 'להספיק.' ואכן, יש משהו קדחתני עד טירוף בצורת החיים הזאת, ההכרח להספיק. אבל בו-בזמן, זו גם דרך למצות בה היטב את החיים, לחוש מלאי חִיוּת, ולדעת לגייס מתוך עצמנו כוחות גם ברגעי דכדוך, חולשה ועצב. הדבר היחיד שחסר לי הוא היכולת לנוח, לצאת לחופש. אתמול, למשל, סיימתי לנקות את הבית כבר בשמונה וחצי בבוקר, והתעורר בי חשק עז לנסוע לעכו, לטייל בה בגפי ולאכול במסעדת דגים. ואז התבוננתי בשעון, ואמרתי לעצמי – בשעה 13.35 הבנים חוזרים הביתה. זה אומר שב-13.00 עלי כבר להכין להם ארוחת צהרים ולערוך את השולחן. זה מותיר לי ארבע שעות ברוטו. מה, השתגעתי לבזבז אותן על חופשה בעכו? מוטב שאשב לעבוד. וכך היה.

את היכולת הזאת, להתיר לעצמי כמה שעות של חופש, עלי עוד ללמוד.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אולי יעניין אותך
Close
Call Now Button