הערב חזרנו הביתה מיומיים ברמת השרון ובתל אביב. יצאנו מן הבית ביום ראשון בערב. הילדים ישנו שנת צהריים, והיו משועממים. אז בא לי הרעיון לנצל את ערותם כדי להקדים את בואנו למרכז. כך נוכל לנסוע בלי פקקים ובלי חום, ולצאת מוקדם בבוקר לים.
הגענו לבית סבא ברמת השרון קרוב לעשר בלילה. הלכנו לישון, ולמחרת בשמונה בבוקר כבר היינו בחוף ימה של נווה צדק. בילינו שם עד אחת עשרה, וכדרכי, לעולם אינני נשאר עם הילדים בים מעבר לשעה זו – יצאנו משם ונסענו לטיול בשוק הכרמל.
בשעה זו של בוקר השוק כבר היה פרוש, ערוך ונקי להפליא. ערימות הפירות והירקות נצצו על הדוכנים, כמו גם תילי התילים של הסוכריות והמתוקים. הילדים, בייחוד דניאל, מאוד התרגשו מן הטיול בשוק. דניאל ממש כרכר ברחובו הראשי בשירה.
הלכנו להגיד שלום ליוסי ודוד סומך, האחים הקצבים, שמהם קניתי בשר במשך שנים, ובפעם האחרונה ראו את הילדים בעגלת תאומים בגיל ארבע, אחרי כן עברנו בחנות הפרחים של כלנית, בקלישר פינת השוק, ולצערי היא לא הייתה שם, ואז, בשובנו אל המכונית, קרא לי מישהו מאחת הסמטאות.
זה היה מיקי מה"אספרסו בר," בית הקפה שכל כך אהבתי, וישבתי בו מדי יום כדי לכתוב, בפינת רוטשילד-הרצל. בית הקפה הזה נסגר מזמן, לצערי, ומיקי פתח לו חנות קטנה לממכר קפה, מטחנות קפה וכול הקשור לעולם הקפה, בסמטה צדדית בשוק. מומלץ לבקר שם, לשתות אתו כוס אספרסו טובה, ולהינות ממגוון המוצרים שהוא מציע.
מן השוק נסענו לאיציק ברנר, מ'מכנוגרף' ברחוב מונטיפיורי. הפקדתי אצל איציק את אשתי, לניקוי, כיוון ושימון. הכוונה היא כמובן למכונת הכתיבה שלי, שהוא מלווה אותי אתה מאז היותי בן 18. וגם הוא היה צעיר ב-32 שנים:)
משם נסענו לאכול צהריים עם סבא, ולנוח אצלו. אחר הצהריים יצאנו לשחק בפארק הגדול ברחוב הנצח ולאכול גלידה במרכז רמת השרון. כבר בפארק אמר לי מיכאל, שמאוד משעמם לו בלי חבריו מתובל, אופניו, בעלי החיים שלנו והבית. אבל הצלחנו להתגבר על זה.
עם ערב נסעתי לבקר את חברתי עדנה שבתאי, בכפר סבא, ומשם לסדנת כתיבה חד-פעמית למשפחה בכפר סבא.
היום בבוקר, הילדים הלכו עם סבא לבריכת שרונית, שם בילו עד צהריים, וזכו גם להמבורגר טעים. אני נהניתי מישיבה בבית קפה "דודניק'ה" ברחוב סוקולוב ברמת השרון, שם קראתי קצת וערכתי עוד בספר של חברה טובה. את בית הקפה הזה מנהלים שני אחים תושבי… משגב.
אחרי כן נסעתי לאיציק כדי לקחת ממנו את אשתי, נקייה ומסודרת לקראת הספר הבא, שכבר מבעבע בי, וממנו מיהרתי אל סדנת הבוגרים שלי ברמת אביב.
רק היום אחר הצהריים עלינו על המכונית וחזרנו הביתה.
בדרך שמענו בחדשות על איומיו של נאסרללה לנקום, ועל הכוננות בצפון. אבא שלי התקשר אלי בדרך, ודיבר איתי בחצי אמירות, כדי שהילדים לא יבינו. הוא ביקש שאמלא את מכל הדלק, כדי שאהיה מוכן למקרה שיהיה עלינו לברוח מהצפון למרכז. אמרתי לו שכבר עשיתי זאת, ושאכין גם תיק בגדים במכונית למקרה הצורך.
אחרי שחזרנו הביתה, הסברתי לילדים שיש כוננות, שאם הם שומעים אזעקה הם רצים מיד לממ"ד, שהסבירות שיקרה פה משהו היא נמוכה מאד, אבל שעלינו להיות ערניים.
הם ביטאו חרדה שמא יקרה משהו לבית, או לבעלי החיים. אמרתי להם, שהכול יהיה בסדר, שסביר להניח שלא יקרה כלום, אבל שתמיד טוב להיות מוכנים.
כאשר היינו על חוף ימה של נווה צדק, ישבתי על החול והבטתי בלשון הים של יפו, לא הבנתי איך הייתי מסוגל לקרוע את עצמי, לפני שלוש שנים, מן הנוף הזה, מן הקרבה של השכונה לים, מן ההליכה מדי שבת עם עגלת התאומים דרך סמטאות נווה צדק אל החוף, מן השוק, שוק הכרמל, שאני מכיר בו כול רוכל בכול דוכן.
בעומדי בתוך המים, משגיח על הילדים בחוף המסוכן הזה, שזרמים עזים פועלים בו, פגשתי גם בדיוויד כריס, לשעבר איש "האיחוד האירופי," ושכן ותיק שלי מנווה צדק, שלא ראיתיו שלוש שנים, וכך עמדנו לנו ושוחחנו, במי הים הנעימים, ושוב אמרתי לעצמי, איך זה שעזבתי את המקום הזה, שהכרתי בו כול כך הרבה אנשים.
כשנהגתי בשדרות רוטשילד נתקפתי בגעגועים איומים לדליה שימקו, שלא ראיתי אותה שנים, ולאסתי זקהיים, ולמשה ועופר חבריי, ולמיטשל, ולעוד חברות וחברים. איך זה שלא קבעתי עם איש/ה מהם/ן, שאלתי את עצמי, הכול כול כך דחוס, ביומיים האלה, שלא הספקתי לראות אף אחד מהם/ן.
ואיך בכלל קמתי ועזבתי את העיר הזאת, שהמרחק בה, בין ביתי לבין הבימה והקאמרי היה מרחק של הליכה רגלית, ומהבית למכון הכושר ולשוק היה עניין של כמה מאות מטרים. מה, השתגעתי לגמרי?
אבל האמת היא, שגם סבלתי בעיר. מן הפקקים, מן החום, מן הלחות, מהריבוי, מחוסר השקט שמעורר בי כעת הנוף העירוני הבנוי.
וכאשר הגענו הביתה, לתובל, אחרי הטיפוס דרך הכפר, ועברנו את השער הצהוב, ונהגתי בכביש ההרחבה עד לבית שלנו, ועליתי במדרגות הרחבות ופתחתי את הדלת, ידעתי שהגעתי הביתה. שזה הבית שלי, בישוב הקטן, המבודד, על ראש ההר, שרוחות מסתוללות מסביבו ואפילו באוגוסט קריר כאן.
ואז, בלילה, בשיחת טלפון עם עיתונאית, מצאתי את עצמי מנסה לשכנע אותה ואת משפחתה לעבור לכאן.
ככה זה. וכך זה גם כנראה יישאר. הפיצול בין הגעגועים שלי לתל אביב, ולחבריי וחברותיי בה, לבין האושר והשקט שלי כאן.
זה לא מתאחה. זה לא עובר. זה נתון. לפחות כרגע.
בדבר אחד אני מתנחם. בשמחת הילדים וצמיחתם כאן, וגם בכך, שבניגוד לחששותיי – עזיבת הבית המכושף ורדוף הרוחות שגרתי בו בנווה צדק לא עצרה או פגעה בכתיבתי. ההפך הוא הנכון. מסתבר, שאני מביא אתי את התיקשור עם רוחות המתים ואת הספרים שהם מעבירים דרכי, והם אינם תלויי מיקום או בית זה או אחר.
וגם זה משהו לזכור ולדעת וגם להנחיל.
לילה טוב מן ההר.
אילן.
