מאז עברנו לביתנו החדש כאן, לפני שנה, מיכאל ודניאל התגנבו שוב ושוב אל מיטתי. דיברתי איתם על זה, הסברתי להם שגם אני זקוק לשינה, אך לשווא. מיכאל טען שיש לו סיוטים בחדרם, ודניאל תמיד אוהב לישון עם אבא שלו.
בחודש האחרון הבנתי, שאולי הסיוטים של מיכאל מתרחשים מפני שהחדר שלהם צפוני, בעוד ששלי הוא דרומי. רוחות ההר הקרות והרועשות הן צפוניות. זוהי הסיבה בשלה חדר הילדים קר בהרבה משאר חדרי הבית. אולי הם שומעים את הרוח נושבת ושורקת בלילות?
שאלתי אותם האם ירצו להחליף חדרים. הם נענו לזה בשמחה.
חדר הילדים כאן כפול בגודלו משאר חדרי הבית. הוא נבנה כך במכוון, כדי שניתן יהיה להפרידו בגיל ההתבגרות. לכן החלטתי, שלא אחכה עד גיל ההתבגרות שלהם, ואפצל אותו כבר עכשיו. אתן לילדים את חדרי, אפצל את חדרם, ואשתמש בחלקו האחד בעצמי, ובחלקו האחר לאבא שלי, שישן עד כה בממ"ד, חדר שמטבעו הוא די חנוק ולא מאוורר.
זה מה שקרה כאן השבוע. מיום ראשון עד יום שלישי חיים, האיש הכול יכול של תובל, פתח דלת נוספת לחדר העתידי של אבא ליד הדלת של חדר הילדים, התקין קיר גבס שיפריד בין שני חלקי החדר הגדול לשניים, שייף וצבע אותו.
אחרי כן היה עלי לנקות את הקומה השנייה ביסודיות, ולבצע את החלפת החדרים. חיים ואני העברנו יחד את כול המיטות מקומה לקומה ומחדר לחדר, ואז הייתי צריך למיין את בגדי הקיץ של הילדים, לראות מה אמסור לתאומים השכנים, הקטנים מהם בשנה, ומה אשמור לקיץ הבא, להחליף בין בגדי הקיץ והחורף שלהם, ולהעביר את כול בגדיי לארון שהיה שלהם – ואת כול בגדיהם לארון שהיה שלי.
זה מה שעשיתי כל היום. זה סחט אותי לגמרי. לא יכולתי לכתוב מילה או לערוך דבר. כול מה שיכולתי לעשות אחרי כן זה לבשל. אז בישלתי סיר כוסמת ירוקה במנגולד, ופול גדול בשום, ונזיד שהמצאתי ממנגולד, תפוחי אדמה, גריסים ובצל, שיצא מהמם.
אחרי מנוחת צהריים קצרה היה עלי לאסוף את הילדים מן הגן ולהביאם היישר למגרש הספורט, לשיעור הכדורגל השבועי שלהם. מזג האוויר בחוץ היה מקפיא. הילדים לבשו את מדי הספורט שלהם על בגדי החורף, כולל המעילים. מיכאל שיחק נהדר. דניאל לא רצה להשתתף באימון, אבל הצטרף לקבוצה כדי לשחק כדורגל ולבעוט לשער.
כול כך נהניתי מן האופן שמיכאל השתתף בשיעור, שהבטחתי לו שכאשר נגיע הביתה אעשה להם אמבטיית קצף, כפי שהוא אוהב. הכנתי לו גם את מה שהוא הכי אוהב לאכול – נתחי פרגית על הפלנצ'ה. שניהם אכלו מזה, ואז מנה של דגנים, ואז עוד 'דניאלה.' את התבשילים אנסה לתת להם כבר מחר.
אחרי שקראתי להם סיפור, רגע לפני שנרדם, מיכאל ביקש ממני לא להסיר מן הקיר של החדר שהיה חדרי את הציור התלוי עליו. זהו דיוקן בעירום מלא של מארק אהובי, אותו צייר הצייר המעולה אמנון גרוף בגיר צבעוני.
"למה אתה רוצה אותו כאן?" שאלתי את מיכאל, "זה החבר שלי, מארק, שאני כול כך אוהב, ואני רוצה אותו בחדר שלי."
"כי אני צריך משהו ממך בחדר הזה, כדי שלא יהיו לי סיוטים," השיב לי מיכאל, תשובה ממיסה לחלוטין, ואחרי כן ביקש שוב להיות בטוח, שאם יהיו לו סיוטים מותר לו לבוא אל מיטתי.
"ברור שכן, מיכאל," עניתי לו, נישקתי אותו ללילה טוב ואמרתי לו שוב עד כמה אני אוהב אותו. עשיתי את זה כמובן גם עם דניאל, שנרדם תמיד מוקדם מאחיו.
כאשר עבדתי היום על החלפת החדרים וסידור הארונות הייתי מותש, וחשבתי על כך שניהול בית ואימהות זו גבורה יומיומית. חשבתי על אמי המנוחה, שהחזיקה בית עם ארבעה ילדים, ואמרתי לעצמי שהיא הייתה גיבורה אמתית. חבל שלא הייתה לי ההזדמנות לומר לה זאת.
היא משמשת לי כמודל לחיקוי, כמו אבא שלי, במישורים שונים של החיים. והלילה קיבלתי ממיכאל מדליית אהבה, על כך שאני האמא והאבא שלו.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
