פג תוקף.

החיים, ההורות, הספרות ומה שביניהם (50)

     השבוע בפעם הראשונה בחיי, קמתי בבוקר עם הידיעה שאני בן-תמותה, בר-תוקף ופג-תוקף. אינני זוכר את רכבת המחשבה המדויקת שהולידה בי את ההכרה הזאת. אך אני יכול לשער מאיזו תחנה יצאה.

     לאחרונה מתו מרדכי גלדמן ויותם ראובני, שני המשוררים ההומוסקסואליים הקודמים לדורי, מה שמותיר כעת אותי ואת חבריי וחברותיי למשמרת, בני שנות השישים, בתור המשוררים והמשוררות הבוגרים בשירה העברית הלהט"בית. אמנם, תודה לאל, אשר רייך ורוני סומק ויחיאל חזק וחדווה הרכבי ופרץ דרור-בנאי ועוד כמה משוררים ומשוררות בוגרים מאתנו, חיים ובריאים וכותבים. אבל בכול הנוגע לשירה הלהטב"ית, נחלף הדור. מוטי בהרב מת מזמן, וגם ראדו קלפר. לא מזמן מתו גם תמיר להב-רדלמסר וגבריאלה אלישע, וכעת מוטי ויותם, ומי שנותר הם בני ובנות דורנו. אני ושז, סיגלית דוידוביץ' ותמיר גרינברג, ואיתי רון וצבי מרמלשטיין, ואחרינו כבר הדורות הצעירים הבאים, מיוצאי 'הליקון' ו'הו'. אותם אזהר מלמנות בשמותיהם מטעם נפלא אחד ויחיד. הם רבים ורבות, ואני חושש שמא אקפח מישהו/י מ ביניהם/ן.

     המוות הזה כרוך גם במוות מטפורי דרמטי לא פחות. של 'אטרף', כאתר הדייטינג הקהילתי, הזירה האינטרנטית היחידה שהבטיחה לנו סיכוי לפגוש איש ברעהו וברעותו ללא משוא פנים, ובהדרה המחויבת אך כואבת של חלק מן ה'אבות' הקהילתיים, גל אוחובסקי ואיתי פנקס-ארד ואחרים. בל יקל איש בעוצמת התמורה שהדברים האלה מחוללים בקהילה הלהט"בית, בחייה וגם בספרותה.

     השבוע נפטר גם תלמיד נוסף שלי. יעקב אדלר שמו, איש יקר, נעים הליכות וטוב לב. יעקב למד אצלי ב'אסכולות' תל אביב בשנת 2014, וכתב בסדנת הכתיבה שלי ואחריה את ספרו "סוד הנערה בציור," רומן היסטורי, המגולל את סיפורה של יהדות ספרד, דרך שתי משפחות, שבאמצעות נישואין הופכות למשפחה אחת.

     המשפחה המאוחדת, שמוקמת על ידי סימון ואברהם הצעירים, שמצליחים לברוח מקורדובה שבספרד, אשר בה פורעים הנוצרים ביהודים והורגים את כל אלו שאינם מוכנים להתנצר. יותר משש מאות שנים לאחר מכן, צאצאי המשפחה עדיין סוערים בשל הסוד, ציור של נערה, שעובר מדור לדור ומבית לבית, ואיש אינו יודע מיהי הנערה. בדרך לגילוי הסוד, נפרשים תולדות חייה של משפחה ענפה בספרד של ימי הרקונקיסטה, כיבוש ספרד מחדש על ידי הנוצרים, עד לחורבן הגדול, שהומט על יהודי ספרד המפוארת בגירוש ספרד." אני ערכתי את גרסתו הראשונה, ובסופו של דבר הספר ראה אור בהוצאת סטימצקי, בעריכתו הסופית של עמיר שנקמן, בשנת 2017.

     לא קל להיות מבוגריה של משמרת ספרותית, שקודמיה כבר הלכו לעומם. קשה מאד להיות מורה המספיד את תלמידיו. אך המחשבה הזאת, ההכרה בהיותי פג תוקף, באה לי ממקום עמוק עוד יותר. מקבלת עולה של המציאות החומרית.

     לפני מספר חודשים התחלתי בתהליך הבראה כלכלית עם מתנדב נפלא מעמותת 'פעמונים.' התהליך הזה כרוך בבירור מצבי הכלכלי בעולם, בהתוויית תקציב וגם בדיווח יומיומי על כול הוצאה והכנסה, במטרה להגיע מוקדם ככל האפשר לאיזון תקציבי ולמעלה ממנו. ליתרה שתאפשר חיסכון וחיים רגועים ונוחים.

     לראשונה בשישים ואחת שנות חיי, מצאתי את עצמי, אפוא, מאפק את יצר הרכישה שלי, בודק תקציב, משווה מחירים, מתמקח עליהם, מוריד עלויות ומגדיל הכנסות. כול הדברים הללו זרים מאד לרוחי. גדלתי בבית של זוג ניצולי שואה. אבא שלי הקפיד כול חייו על תקציב המשפחה, חי בצניעות וחסך בעבורנו ככול שהיה יכול לחסוך. בזכותו, כולנו מסודרים בחיים. אבל כול אחד מאתנו גם פיתח יחסים מיוחדים עם עקרון המציאות.

     אצלי זה בא לידי ביטוי בהכחשת מציאות, בכך שתמיד הוצאתי יותר ממה שהכנסתי, בהתנהלות כלכלית שתמיד יצרה בורות ואז חיפשה איך לכסות אותם. אמנם, זה פיתח בי חריצות רבה, אפשר לומר אפילו סיזיפית. אך בבד-בבד עם זאת גם הכחשת עקרון המציאות בשם החירות המוחלטת ואי-ההיענות מצדי לכול מסגרת התובעת ממני חיים בתוך מגבלות.

     קבלת עקרון המציאות היוותה בעבורי הכפפת צווארי לסד של מסגרת, לרסן של מגבלות, ונתפסה אצלי כסוג של מוות, הכרוך בשלילת החירות.

     וזה מה שקמתי אתו השבוע. תחושת צמצום קשה, מייסרת, הנובעת מנטילת אחריות על חיי והכרה במציאות. ואמנם, גם אם לרגעים יש עמה קורת רוח, שעה שאני מביט בחשבון הבנק שלי, ולא מאמין למראה עיניי, מפני שלראשונה בחיי אני לא בגרעון, ואם כן אני מיד מכניס כסף ומכסה אותו – אבל ברגעים אחרים אני חש כאילו מתי, כאילו קבלת המציאות היא קשה כשאול, והריהי כמוות מטפורי של חירותי כאדם.

      התחושה הזאת מעציבה, מדכאת ומבלבלת. היא מדכאת את הדחף לרכוש, להתקדם, ליזום. ואז עלי ללמוד, אט אט, להבחין בין בזבוז לבין הוצאה מחושבת, בין הקצאת תקציב לפיתוח עסקי ואישי לבין שליחת היד לארנק, שליפת כרטיס האשראי ושימוש בו לא בשל נחיצות אמיתית, אלא בשל הצורך לחוש בחירותי, בסיפוק היצר שלי, ותו לא.

     על אחת כמה וכמה הדברים עזים דווקא ביום זה, יום שישי השחור, מועד שהפך לזמן קניות מטורפות בכול רחבי תבל, וגם אצלנו. ככל שגברו בימים האחרונים הפרסומות על מבצעי הנחה מפליגים ברשתות השונות, בארץ ובעולם, כך הלך ונצבט בי לבי. אני יודע, למשל, שאני זקוק למקפיא נוסף בבית, כדי להקפיא בו אוכל. אין לי תא מקפיא גדול דיו לצורך זה. גם מגהץ האדים שלנו נפל מידיי ונשבר אתמול. זה טיפשי לגמרי לא לרכוש היום את המגהץ והמקפיא הללו. אך בו-בזמן אני אומר לעצמי, שעם סידור נכון של המקפיא הקיים ועם שימוש זהיר במגהץ השבור, אני יכול לדחות עוד קצת את ההוצאה הלא-הכרחית הזאת.

     אבל בו-בזמן אני גם אומר לעצמי, שלבקש הצעת מחיר להקמתו של אתר אינטרנט בשפה האנגלית והספרדית, והזמנת תרגומים של סינופסיסים ופרקים ראשונים מכול ספריי הם הוצאות הכרחיות, עסקיות, חלק מהשקעה בפיתוח הקריירה שלי כסופר, שאמורה ועתידה להביא עמה גם פירות.

     כול השקלא והטריא הללו מתישים אותי. אני מרגיש כמי שכנפיו קוצצו וחירותו (המדומה) נשללה ממנו. ועם זאת אני גם יודע, שבטווח הארוך אזכה בזכות זה לחירות אמיתית, כזו הנובעת מהכרה במציאות, כיבוד גבולותיה ופעולה בתוכם.

     ויש לזה גם היבטים של בריאות. העישון אף הוא כרוך בהכחשת המציאות, וההכרח להפסיקו קשור בקבלתה. אך לזה עוד לא הגעתי באופן סופי. גם ההתמודדות עם מגפת הקורונה היא כזאת. כבר התרנו את הרסן, כבר שבנו להיפגש איש עם רעהו בלי מסכות בחללים סגורים. ואני כבר הסכמתי לשוב לנסיעות למרכז וללמד בני אדם כתיבה בחדר, פנים מול פנים.

     אך כעת, היום, עם התחוורות העובדה שהזן הדרום אפריקאי החדש, המסוכן והמידבק של הקורונה כבר הגיע לארץ, אני מבין שאינני יכול להמשיך בהיתרים הללו. שעלי לשוב להסתגר בבית, ללמד רק בזום, להקפיד על חיסון בניי ואולי גם להפסיק לשלוח אותם, בתוך זמן קצר ביותר, אל בית הספר ואל תנועת הנוער. אך עם זה אמתין עוד ימים אחדים.

     אמש, אחרי יום ניקיון של הבית ועבודה מאומצת על כתבי אחרים, התיישבתי בפתח הבית, בלילה הקר, עם סיגריה. הרגשתי שאין לי כוחות יותר לכלום. לשום דבר. ויותר מכול, הרגשתי שאני רוצה לקפוץ מעורי, לצאת משגרת חיי, לנסוע עם הבנים שלי לטיול ארוך בחו"ל, לשבור את השיגרה הסוגרת עלינו בעולם, בארץ ובישוב הקהילתי הקטן שאנו גרים בו, בגליל.

     ואז לקחתי שאיפה ארוכה של אוויר, ואמרתי לעצמי, שזה לא הזמן לדרמות כאלה. שעכשיו הזמן להתאפק, לשאוף אוויר, לאזור כוח, ולהמשיך במה שפעם קראתי לו ריצוי המציאות, החריש היומיומי בתלמי המחויבות, הפרנסה וסדרי הקיום. וכיום זה הולך ומסתבר יותר ויותר כמודוס החיים היחיד האפשרי.

     שבת שלום.

נ.ב.

הרבה מן הדברים שכתבתי כאן מצויים בספר-שיריי החדש, 'יודע כיליונו.' היום סיפר לי בן-זוגי לשעבר, עדי נס, שדודתו אסתר מנחה קבוצת א.נשים הנפגשים וקוראים ודנים יחד ביצירות הקשורות בקבלת מחזור החיים ותוקפם. בקרוב תעסוק גם בספרי. הנה השיר הפותח את הספר:

יראת המוות

הַיִּרְאָה מִן הַמָּוֶת, מִן הַחִדָּלוֹן,

הִיא פְּרִי מַחֲשַׁבְתּוֹ שֶׁל זֶה

הַמְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת

מוּל קְשָׁיֵי הַחַיִּים.

הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל פַּחַד הַמָּוֶת

הוּא הַכְּמִיהָה אֵלָיו.

*

את הספר הזה ואת שני הספרים האחרים שהוצאתי יחד, כטרילוגיית שירה, ניתן לרכוש כאן – https://isheinfeld.com/product/%d7%99%d7%95%d7%93%d7%a2-%d7%9b%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%95%d7%a0%d7%95/