פעם, לפני שנות דור, אמרה לי מישהי, אני לא זוכר מי זו הייתה, שכאשר מביאים ילדים לעולם הם הופכים את החיים על פיהם. כל החיים משתנים. סדר העדיפויות, אורחות היומיום וגם ההרגלים הכי קטנים.
כבן מזל שור, החי בתבניות חיים קבועות, סדר שנה, סדר סמסטר וחודש, סדר שבוע וסדר יום, חיי אכן עברו תהפוכה גדולה מאז נולדו בניי. הצלחתי לשמור על האימון האירובי כול בוקר, על כתיבת דפי הבוקר, על מנוחת הצהריים. שמרתי על יום חמישי כיום ניקיון ועל יום שישי כיום קניות ובישול ואפייה. אבל מלבד זאת, כל סדרי חיי השתנו. מאז לידתם, הילדים מצויים במרכז חיי, ובמידה רבה הם שולטים על סדר היום שלי. די בזה שאחד מהם זקוק למשהו, אני עוזב את כול מה שאני עושה באותו רגע כדי לספקו. ודאי כאשר מדוברת בענייני בריאות.
החיים האישיים נדחקו הצידה. המפגש עם בחורים, ועם חברות וחברים, הקריאה, הצפייה בהצגות תיאטרון ובקולנוע, ההאזנה למוסיקה קלסית.
במהלך השנים שוב ושוב הפצירו בי אנשים ומטפלים, קח פסק זמן, הרשה לעצמך ערב בשבוע עם חברים, או עם ספר או סרט. הסכם לכך שילדיך יבלו אחת לכמה שבועות אצל הסבא, או הדודים והדודות, ויתנו לך ערב פרטי ושקט.
אבל אני לא הייתי מסוגל לזה. ולבד מנסיעות תחקיר הכרחיות לחו"ל, לא נפרדתי מהן ולו ללילה אחד.
היום, אחרי שהבאנו הביתה פסנתר, הרגשתי את השינוי.
זה התחיל בזה, שניצלתי זמן שבו הילדים יצאו לשחק בחוץ, התיישבתי ליד הפסנתר והתחלתי לנגן עליו. לא למדתי מעולם לנגן על פסנתר, אלא על חלילית, מלודיקה וגיטרה. באף אחד מן הכלים לא הגעתי לרמות ביצוע יוצאות מן הכלל. אבל הנגינה במלודיקה הכינה אותי לנגיעה בקלידי הפסנתר ועוררה בי, מאז ילדותי, כמיהה גדולה ללמוד לנגן על אקורדיאון ועל פסנתר.
להוריי לא היה כסף לזה, ולכן זה נותר בגדר משאלה.
במהלך השנים, כול אימת שנכנסתי למקום שעמד בו פסנתר, התיישבתי לידו, הנחתי את ידיי על הקלידים, וניגנתי. ניגנתי את הלחנים שעלו בי דרך אצבעותיי באותו רגע, בהנאה, בהתכוונות גדולה.
היום, אחרי שעשיתי כן לראשונה על פסנתר בביתי, בביתנו, הרגשתי מוצף אושר. הנה, יש לי אפילו פסנתר בבית, אמרתי לעצמי.
ואז ניגשתי למערכת השמע, לכוננית הדיסקים של המוסיקה הקלאסית, שפעם ליוותה אותי במשך שעות ארוכות מדי יום, ומאז לדת הילדים לא האזנתי כמעט למוסיקה, אלא ברגעים נדירים, בשקט, מיו טיוב, על גבי המחשב שלי בשעת לילה.
בחרתי דיסק עם רביעיות מיתרים של היידן. שמתי אותו במערכת. לחצתי על הכפתור, וקולה הנפלא של המוסיקה הקלאסית מילא את הבית.
ביליתי כמה שעות בבישול תוך כדי האזנה למוסיקה של היידן. המוסיקה מילאה אותי, הרגיעה אותי, שימחה את לבי.
זו הייתה מתנה נהדרת לעצמי ולילדים ביום עמוס כול כך, בקניות, בבישול, בהנעת צוות שלם של מתנדבים, שיעזרו לנו להעביר הנה את הפסנתר, בניקוי הבית ובשינוי הסלון לקראתו, וגם בעבודות החצר. פירוק הבריכה לקראת הסתיו, קיצוץ הוויסטריה, ועוד ועוד מטלות.
את ברכת הקידוש כבר לא הייתי מסוגל לשיר מרוב עייפות. רק קראתיה מן הסידור. אבל כשהשתרעתי על כורסת הטלוויזיה, במיקומה החדש, מתחת לחלון, ליד הפסנתר, נחה עלי שלווה. מלאה. מבורכת.
הילדים כבר בני שבע ומחצה. אני תיכף אהיה בן שישים. יש לנו בית, ובבית כינור ופסנתר, ופיסות החיים מתחילות לחזור למקומן. מי יודע, אולי אפילו אמצא את עצמי בקרוב יושב על כורסת הקריאה שקניתי לי כשרק עברנו הנה, לפני שלוש שנים, וקורא.
שיהיה יום שקט מחר. שתהיה לנו שבת שלום.
